מה שחשבנו ,מה שאמרנו, מה שהרגשנו, מה שעשינו
אולי בכל זאת ידענו ,ידענו שזה מה שהולך לקרות
וכן אני מתגעגעת וכן אני חושבת עליכן... אבל אני לא רוצה שהכל יחזור להיות כמו שהיה אני מתגעגעת למה שהייתן
ואני חושבת אם הייתי נשארת בסביבה שלכן הייתי הופכת להיות מה שאני שונאת? אני הרי כל כך שונאת את מי שאתן מסתובבות איתו
את סיגנון הדיבור שלכן ,ההתנהגות... אני לא אומרת שאני שונאת אותכן, אחרי כל מה שעברנו? איך אני יכולה לשנוא אתכם...
ואולי זה נשמע מוזר להגיד נראה לי שכל מה שעברנו (ואולי רק לי זה נראה כזה גדול ) היה שווה אני יותר אוהבת את עצמי עכשיו כבנאדם...
כל הבכי, הלילות בלי השנה , הכמעט שנה שהלכתי בבצפר בלי חברים (ולא אני לא מחשיבה כל כך את מה שהייתם אז לחברים, ולא שזה אשמתכם)
אני פשוט לא רציתי אני הייתי תמימה חשבתי שאני אשכרה יחזור להסתובב איתכן וככל שהחודשים עברו רק שנאתי יותר ויותר את מה שראיתי...
עברה לה כבר שנה וחצי... חצי שנה שניתקתי את עצמי מהעולם לא היה לי עם מי לדבר או כתף להשען עליה אתן הייתן תמיד הכתף שלי... וכל מי שניסה לעזור הרחקתי אותו ממני
אחרי חצי שנה הבנתי שאין סיכוי שנחזור ונהיה חברות, ידעתי שהיא גם לא ממש תיתן לכן... אני באמת חשבתי שהעולם שלי מושלם עד שהיא הגיעה החודשיים הראשונים של כיתה ז' היו החודשיים הכי מאושרים בחיים שלי מתוכם חודש הייתי בתאילנד חודש שלא ראיתי ילדים בגילי שמדברים עיברית חודש שבו הכל השתנה... היה לי ברור שאתן לא תשבו ותחכו שאני יחזור ושיהיו לכם חיים אבל לא חשבתי שבחודש תחליפו אותי... כי אני? אני חיכיתי שלוש שנים לסטפני ואז קיבלתי את הסטירה שאמא שלה לא מרשה לה לדבר איתי אפילו כי האימהות שלנו רבו...
אחרי חצי שנה שהסתובבתי לבד או לא לבד עם אנשים מזוייפים שרצו להראות שאיכפת להם ממני ושסוף סוף הייתי מוכנה לדבר הלכו ולא הקשיבו ,אני הקשבתי לצרות שלהם אבל אפאחד לא הקשיב לשלי ,ולא אני לא חושבת שקשר וירטואלי מהבלוג הזה שאז היה בלוג פריקה ולא שכל העולם יודע עליו החליף כתף... החצי שנה הזאת שינתה אותי אני כבר לא הראתי לאף אחד שאני עצובה שבלילות אני בוכה בלי סוף עשיתי לעצמי תדמית של ילדה אופטימית ומאושרת שמתייחסת לעולם בתור צמר גפן ורוד ורך... עברה עוד חצי שנה סבא שלי נפטר ,הבצפר והמורות הורידו לי בכל מקצוע איזה 20 נקודות על זה שלא הייתי שבוע בבצפר הם אמרו שאני יכלתי לבוא ברכבת חזרה לפרדסיה ולבוא כל בוקר לבצפר... ותגידו מה זה היה עוזר? אני לא הייתי נכנסת לכיתה בזמן שיעור הייתי בטח יושבת בחצר ובוכה במקום שאפאחד לא יכל לראות אותי... ורק אז הצלחתי למצוא קצת את המקום שלי , עדיין לא היה לי על מי לסמוך שיהיה לי אוזן קשבת רק אני הייתי לאנשים, ולא הבנתי למה לכולם כל כך קל לפרוק לידי ולי כל כך קשה לפרוק לידם... כל מי שהצלחתי טיפה להתקרב אליו ולהרגיש לידו בנוח הן באו וסיפרו לו על כל החסרונות שלי על כל הטעויות שלי מאז שהן מכירות אותי סיפרו לו בקיצור על כל הצדדים הרעים שלי ושום מילה על למה הן נשארו איתי 9 שנים... לא על כל הקטעים שאני הייתי צריכה להקשיב לשטויות שלהן שאף אחד לא הסכים להקשיב על כל הדברים שעזרתי להם על כלום...
בתחילת כיתה ח' החלטתי שזהו שאני רוצה לשקם את עצמי שנמאס לי לבכות ולחכות להן.. עברתי להכיר אנשים שאין סיכוי שהן יכולות לשנות להם את הדעה, כן מה לעשות שרוב האנשים האלו היו בנים... הגעתי למסכנה שהם רבים הרבה פחות שהם לא מחפשים כל הזמן איך לעשות רע לאחרים ,משם הכרתי לעומק גם בנות שאפעם לא בדיוק הייתי חברה שלהם כי כל הזמן הקשבתי לפאקצות שלא בדיוק אהבו אותם... התדרדרתי בלימודים בצורה שמעותית אבל לפחות הייתי מאושרת =] תודה אנשים אני מתה עליכם!
נ.ב אל תתיחסו לפוסט הזה הוא די מה שהרגשתי בשנה וחצי האחרונות וכתבתי אותו בעקבות שיחהעם שתי הבנות האלו שאני לא מאשימה אותן בכל מה שקרה אבל בעיקרון הרוב קרה בגללן ובגלל הילדה השלישית וגם בגללי...
עריכה:
אתם מכירים את זה שעברו עליכם הרבה דברים בתקופה מסויימת ואתם חוזרים אחורה ומסתכלים קוראים אולי דברים ולא מבינים איך השתנתם כל כך הרבה בזמן קצר... לפני שנה וחצי שהבלוג נפתח הפוסט הראשון היה עם הכותרת "החיים שלי עכשיו ממש בזבל" כן אני יודעת שהפוסט אומנם היה על סבא שלי , אבל באמת החיים שלי לא השתנו בהרבה לפחות לא בגלל שהוא מת אלא בגלל דברים אחרים אני רוצה לחזור לתקופה שלפני =[[
עריכה 2:
נמאס לי. נמאס לי מהתאריכים שרצים לי קבוע בראש ואנשים אחרים יגדו "זה סתם תאריכים" אבל הם לא סתם תאריכים יש להם משמעות!
השמות בלי המשמעות על מסמכים , תעודות הפטירה, מה זה עוד שם או עוד תעודה שמשרד מדפיס?
חברויות שהיו ועכשיו הם אינם עוד... האנשים שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם וכבר לא נמצאים איתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
