20 באפריל,2008 – על גג המעונות של הבנות

הנה אני,יושבת פה על הגג של המעונות שלי ובוכה…

בוכה על זה שהוא בגד בי,

בוכה על זה שאני לבד,

בוכה על זה שאיבדתי אותה והיא לעולם לא תחזור,

ובעיקר אני בוכה על זה ששומדבר בחיים שלי לא הולך לי טוב.

________

טוב,אני חושבת שקצת בלבלתי אתכם,

אז בואו אני אחזיר אתכם להתחלה,מאיפה שבעצם הכול התחיל...

________

2 בספטמבר,2007 – בחנייה של הפנימייה,באוטו של אמא של קייט

"אמא,אני באמת חושבת שאני עדיין לא מוכנה לחזור לבית הספר"

אמרתי לאמי בעצב

"קייט,אם את לא תהיי מוכנה עכשיו את לעולם לא תהיי מוכנה"

היא השיבה לי בחזרה

"עכשיו תצאי מהמכונית ותיכנסי לבית הספר"

פקדה עליי.

יצאתי מהמכונית ואמא שלי ואני התקדמנו לעבר בית הספר או יותר נכון-פנימייה.

________

אז ככה,

זה קרה לפני שלושה חודשים בערך כשאני,קייט, ואחותי התאומה ליזי נסענו להופעה של הלהקה האהובה עלינו-GREEN DAY

בלוס אנג'לס,קליפורניה

היינו אז רק בנות 17.

זאת הייתה הופעה מדהימה,אחת ההופעות הכי טובות שהייתי בהן.

כשחזרנו הביתה אחותי ליזי נהגה ואני ישבתי לידה,

התחלנו לשיר בקול רם את השירים מההופעה.

ואז זה קרה, אני ראיתי משאית באה מכיוונה של ליזי

והיא לא עצרה

שמעתי את קול הצפירה של המשאית

"ליז" צעקתי הכי חזק שיכולתי

היא הסתובבה לכיווני והסתכלה לי עמוק בתוך העיניים עם עיניה הירוקות

זאת הייתה הפעם האחרונה שהסתכלנו אחת לשנייה בעיניים.

המשאית התקרבה יותר,הדבר האחרון שראיתי היה הפנס הימני של המשאית שסנוור אותי...

התעוררתי במקום זר ולא הבנתי איפה אני,ראיתי את אמא שלי שוכבת לידי במיטה

ואז ברגע אחד זה הכה בי,נזכרתי בכל מה שקרה אתמול בלילה והבנתי שאני בבית חולים.

אמא שלי התעוררה וראתה שאני ערה היא חיבקה אותי כל-כך חזק ובכתה.

"ליז?" שאלתי בקול שבור וחלש

היא הנידה את ראשה בשלילה

ואז לרגע אחד קפאתי ולא הייתה שום הבעה על פניי

רק דמעה אחת קטנה זלגה לי על הלחי הימנית.

מאז אותה התאונה אני השתנתי לחלוטין.

אני לא אותה קייט שהייתי לפני שאחותי מתה,

וגם לא רציתי להיות.

רציתי פשוט להיות לבד ולהתרחק מכול מה שהזכיר לי אותה.

אז אני ואמא שלי החלטנו לעבור לגרמניה שזאת בעצם הייתה ארץ המולדת של אמי,לפני שהיא עברה לגור באמריקה.

עכשיו בואו נחזור לסיפור

זה היה בשני בספטמבר 2007, היום הראשון לתחילת הלימודים

בבית ספר חדש...

________

2 בספטמבר,2007 – בחדר של איימי ניקול וקייט

לאחר שאני ואמי סידרנו הכל במזכירות

והדיקן נתן לי את המפתח לחדר שלי במעונות של הבנות

נכנסתי לחדר ושם פגשתי את שתי השותפות שלי לחדר-

איימי וניקול.

איימי הייתה בת 18, ומתנשאת לגובה של 170 מטר.

היה לה שיער שחור וחלק עם פוני ישר שהסתיר לה מעט את הגבות,

עניים תכולות ושפתיים מושלמות.

גופה היה חטוב.

ניקול הייתה טיפה יותר נמוכה מאיימי והיא הייתה בת 17.

שיערה היה גלי מעט בצבע חום,עיניים בצבע חום אגוז,

היו לה פנים עדינות ומעט ילדותיות.

וגופה היה רזה אבל לא יותר מידי.

"היי,אני איימי"

אמרה לי איימי כאשר ראתה אותי נכנסת והושיטה לי את ידה בחיוך.

"קייט"

עניתי לה בחזרה ולחצתי את ידה.

"וזאת ניקול"

הציגה איימי את ניקול ולחצתי גם לה את היד.

לאחר היכרות קטנה שעשינו בינינו,הכרתי אותן קצת יותר

וחשבתי שהן נורא נחמדות-כך שלא תהיה לי בעיה עם השותפות החדשות שלי.

________

טוב אז בואו אני אספר לכם קצת על עצמי...

אני קייטלין סמית',בת 18

במקור מסן פרנסיסקו,ארצות הברית

עד שעברתי ביחד עם אמא שלי,אנטה, לגור

בברלין,גרמניה

יש לי עיניים בצע ירוק בהיר,שיער בלונדיני

אני דיי נמוכה יחסית לגילי

160מטר.

ההורים שלי התגרשו בערך שנה לפני התאונה,

ואבא שלי,מייק, עבר לגור בדנבר ביחד עם אשתו החדשה,האנה,

ועכשיו גם יש לי שני אחים חורגים,

תאומים בן ובת בני 16

ג'ייק ואשלי.

________

2 בספטמבר,2007 – ב"סושי בר"

איימי, ניקול ואני יצאנו קצת להסתובב ברחבי הקמפוס

כשאיימי וניקול הראו לי איפה נמצא כל דבר:

הקפיטריה,אולם הספורט,המעונות של הבנים,הטרקלין של הבנות,הבריכה,הכיתות...

"והנה המקום האהוב עליי!"

אמרה לפתע ניקול,לאחר שהלכנו בערך 16 ק"מ

עד שהגנו למסעדה קטנה שנקראה "סושי בר"

"סושי בר?"

שאלתי

"כן,אני כל-כך אוהבת סושי"

החזירה לי ניקול עם מבט מפנטז על צלחת סושי

"זאת החולשה של ניקול-סושי"

אמרה איימי וצחקה מעט

"אין דבר בעולם שהיא אוהבת יותר מזה"

איימי הוסיפה ואני חייכתי.

אחרי שנכנסו ואכלו הרבה סושי

חזרנו לחדר ודיברנו עוד קצת בינינו

עד שלבסוף פרשנו למיטה ונרדמנו.

________

מאותו יום,

2 בספטמבר,2007

החיים שלי התשנו מקצה אחד לשני

רק שאז אני לא ידעתי את זה

אני חשבתי שבאתי עד לגרמניה מארצות הברית כדי להתרחק מהכל

ולהתחיל חיים חדשים

אבל מסתבר שלא הכל תמיד הולך כמתוכנן...