פרק 14
20 ביוני, 2007
[מנקודת מבט של ליזי]
פקחתי את עיניי, הסתכלתי מסביבי ולא זיהיתי איפה אני נמצאת.
הקיפו אותי מלא מכשירים שהיו מחוברים אל גופי דרך צינורות.
פתאום נזכרתי בכל מה שקרה היום,
סיום הלימודים, ההופעה, התאונה...
'קייט'
ניסיתי לקום מהמיטה, אך ללא הצלחה
כנראה שנפגעתי חזק מידי.
שכבתי כמה שעות במיטה, רק חושבת על הגרוע מכל שהיה יכול לקרות לקייט.
החדר ששהיתי בו היה כל כך קר ואפל, הוא שידר מן תחושה כזאת של מוות.
"הוו, אני רואה שהתעוררת"
ראיתי מישהי נכנסת אל חדרי שעל פרצופה התנוסס חיוך רחב,
זה היה כל כך פטאתי. זאת הייתה האחות.
היא החלה לבדוק אותי, רק כדי לראות שהכל תקין,
"את יודעת אולי מה עם קייט?"
שאלתי אותה בציפייה,
היא הסתכלה עליי, כאילו נבהלה ממה ששאלתי אותה ואז השפילה את ראשה.
המשכתי להסתכל עליה, מחכה לתשובה.
"אני מצטערת"
היא אמרה והסתכלה עליי במבט מרחם.
"מצטערת על מה?"
שאלתי אותה והיא מיהרה לצאת מהחדר.
ידעתי למה היא מתכוונת, אבל פשוט לא רציתי להאמין.
2 ביולי, 2007
עברו כבר כמה שבועות מאז שסיפרו לי שקייט מתה,
ומאז הפעם האחרונה שראיתי את המשפחה שלי.
מיד אחרי שהאחות יצאה מחדרי בבית החולים באותו יום, נכנס רקס.
בהתחלה הייתי בשוק, לא הבנתי מאיפה הוא הגיע.
אין לי מושג איך זה קרה, אבל מצאתי את עצמי יום למחרת ישנה על מיטה מברזל
בתוך חדר אפל וריח נוראי של טחב.
אז כן, רקס חטף אותי וסגר אותי בתוך חדר מסריח,
אין לי מושג מהן הכוונות שלו, אבל זה לא מריח טוב.
היום זה היום הולדת 18 של קייט ושלי,
היום שאמור להיות הכי שמח בחיי, הפך להיות היום הכי מדכא בחיי.
אף פעם לא חשבתי שזה יקרה, שאני אחגוג את יום ההולדת שלנו, בלעדיה.
2 בספטמבר, 2007
הזמן עובר וקייט עדיין לא כאן, עדיין קשה לי עם העובדה שהיא אף פעם לא תחזור.
כבר התרגלתי לחדר המגעיל שרקס בחר לתקוע אותי בו,
זה לא שהייתה לי ברירה.
לא מזמן גיליתי שמאט משתף איתו פעולה,
כן מאט האקס של קייט, וטוב שכך.
היום הייתי אמורה להתחיל את השנה האחרונה שלי בבית הספר,
אבל זה לא יקרה.
אני לגמרי מנותקת מהעולם, אני יושבת כל היום בחדר הסגור הזה וחושבת על קייט.
25 באוקטובר, 2007
עוד חודש עבר ושום דבר לא השתנה.
היום כשרקס נכנס אליי לחדר כדי להביא ארוחת בוקר, כמו כל יום
רק שהפעם הוא שכך לנעול את הדלת כשהוא יצא.
רציתי כל כך לצאת משם ולחקור את המקום הזה ואולי גם להבין איפה אני נמצאת,
אבל פחדתי, אין לי מושג למה שני הבנים האלה מסוגלים.
בסופו של דבר אזרתי אומץ ויצאתי מן החדר, מנסה להיות כמה שיותר בשקט.
לפני נגלה מסדרון ארוך וריק.
שמעתי רעשים מאחת הדלתות שהיו במסדרון והתקדמתי לעברה.
רקס ומאט היו שם, הם דיברו על קייט.
כן, היום גיליתי שקייט בכלל לא מתה, איך זה קרה? אין לי מושג.
חזרתי במהירות לחדר,
הייתי ממש שמחה, אך באותו זמן גם ממש עצובה.
3 בנובמבר, 2007
עברו כבר שישה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי את קייט.
הידיעה שהיא אכן חיה לא ממש שינתה משהו, כי עדיין אני לא יכולה לראותה אותה.
גיליתי דרך רקס ומאטיו עוד כל כך הרבה דברים עליה,
אבל הם בכלל לא יודעים את מה שאני יודעת.
יום אחד כששניהם יצאו מהמקום הזה שאנחנו נמצאים בו, את זה אני עדיין לא גיליתי,
התגנבתי לאחד החדרים שהיו שם.
לקחתי דף ועט וכתבתי לה מכתב, לקייט.
4 בנובמבר, 2007
הם עדיין לא חזרו עוד מאתמול,
החלטתי למסור לה את המכתב הזה בעצמי.
מצאתי את הכתובת של בית הספר שבו קייט לומדת ויצאתי מן הבניין
שבו הם כנראה החזיקו אותי.
נכנסתי לפנימייה, היא הייתה פשוט ענקית, ועוד בגרמניה,
שזה גם משהו שלא מזמן גיליתי, שאנחנו בגרמניה.
ביררתי איפה נמצא החדר של קייט והלכתי לשם.
רעדתי כולי, בעיקר בגלל שגיליתי שרקס גם לומד כאן, רק כדי לארוב לקייט.
הלכתי במהירות לחדר הנחתי את המכתב בכניסה, דפקתי על הדלת וברחתי משם.
לא ידעתי אם קייט באמת נמצאת שם מעבר לדלת, אבל זה הרגיש כל כך מוזר.
1 בינואר, 2008
שנה חדשה.
פעם ראשונה שאני ביום הזה יושבת בתוך חדר עלוב ולא יוצאת לחגוג את השנה החדשה עם קייט.
זה כל כך מעצבן, לדעת שאחותך חיה ואת לא יכולה להיות איתה.
עם כל יום שעובר החשק לצאת מהמקום הזה רק גובר,
אני כל יום חושבת אם קייט קראה את המכתב שלי או לא.
אני לא מבינה איך כל זה קרה, אני לא מבינה בכלל מה קרה.
אני לא יודעת מהם האינטרסים של רקס ומאט להחזיק אותי בתוך חדר סגור,
מנותקת מכל מה שקורה והכי גרוע, מנותקת מהקשר עם אחותי התאומה.
ברחתי, שוב.
רקס ומאט בכלל לא שמים לב למה שקורה מסביבים,
הם כנראה כל כך דבוקים במטרה שהם הציבו לעצמם שהלוואי והייתי יודעת מהי.
הלכתי ישירות לחדר של קייט בפנימייה, כל כך רציתי שוב פעם לראות אותה.
דפקתי בדלת וחיכיתי כמה שניות, כשפתאום ראיתי את קייט עומדת בפתח הדלת.
היא נראתה כל כל מבוהלת, כאילו ראתה רוח רפאים.
ראיתי שהיא עומדת להתעלף ומיהרתי להחזיק אותה,
אבל לפני שבכלל שמתי לב, ראיתי את רקס מתקדם לכיווני,
רצתי משם מהר וחזרתי לבניין המסריח שכנראה אף פעם לא תיהיה לי את ההזדמנות להשתחרר ממנו.
________
1 בינואר, 2008
[מנקודת מבט של קייט]
התקדמתי בחזרה לכיוון החדר.
כשהגעתי ראיתי שניקול ואיימי כבר לא נמצאות שם.
'מתי הן הספיקו?'
חשבתי לעצמי בבלבול.
החלטתי שאני רוצה להמשיך לקרוא את המכתב של ליזי.
אולי כתוב שם איפה היא נמצאת,
אין משהו בעולם הזה שהייתי רוצה עכשיו מאשר לחפש את ליזי ולדעת שהיא באמת חיה.
זה יחסוך לי כל כך הרבה צרות וגם יחזיר לי את אחותי התאומה שכל כך התגעגעתי אליה.
התקדמתי אל המיטה, חוקרת טוב טוב את החדר
כדי לוודא שבאמת אין כאן אף אחד.
הרמתי את המזרן ולהפתעתי הרבה, המכתב נעלם.
"מה?"
צעקתי, לא האמנתי, מי יכול היה לקחת אותו משם?
מי בכלל יודע שהוא נמצא שם?
החזרתי את המזרן בחזרה למקומו ובילגנתי את כל המצעים,
מנסה לברר איפה המכתב, אבל הוא לא היה בשום מקום.
"מחפשת את זה?"
שמעתי את קולו המוכר של מאטיו,
הסתובבתי למשמע הקול וראיתי אותו עומד שם עם המכתב בידו.
פרק 15
1 בינואר, 2008 - 8 שעות קודם
"עברו כבר שישה חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך,
שישה חודשים מאז הפעם האחרונה ששמעתי אותך,
שישה חודשים ארוכים ומייגעים שבהם רק סבלתי מהניתוק ומהמרחק ממך.
אני יודעת שקשה לך בדיוק כמו שקשה לי.
בכל פעם שהזלת דמעה, גם אני הזלתי.
בכל פעם שחשבת עלי, גם אני עליך חשבתי.
בכל פעם שהרגשת אבודה, כך גם אני הגשתי.
אני מצטערת.
אני אפילו לא יודעת על מה, פשוט מצטערת.
אני מרגישה אשמה על כל הסבל הזה שאת עוברת.
הייתי כל כך רוצה להיות לצידך עכשיו, קרוב אליך..."
נשמתי נעתקה, המכתב הוא מליזי.
לא הייתי מסוגלת להמשיך לקרוא את המכתב, זה פשוט היה קשה מידי.
ליזי באמת בחיים, היא זאת שהביאה לי את המכתב.
אבל למה אסור לי לראות אותו? אולי רקס כן יודע שהיא בחיים והוא לא רצה שאני אדע.
ולאיפה בדיוק בחלק של הסיפור הזה איימי וניקול מתקשרות?
אם איימי כן מכירה את ליזי, אז למה היא שאלה אותי מי היא?
למה היא לא רוצה שאני אדע שאחותי התאומה חיה?
זה כבר להיות הרבה יותר ממוזר.
החזקתי את הדף קרוב לליבי,
'ליזי בחיים!?'
אני לא יודעת אם לבכות או לצחוק, מה לעזאזל קורה פה?
________
כמו ששמתם לב, החודשים האחרונים לא עברו לי כל כך בטוב,
הכל פשוט נחת עליי משום מקום ואין לי מושג איך להתמודד עם כל זה.
איך הכל השתבש ככה?
למה אני לא יכולה לחיות חיים נורמליים כמו כולם?
אם אחותי חיה, למה מרחיקים אותי ממנה?
למה אני היא זאת שצריכה לספוג כל כך הרבה כאב?
למה?
________
1 בינואר, 2008 - בחדר של איימי, ניקול וקייט
קמתי לגמרי מן המיטה, הסתכלתי כמה שניות על הדף שהוחזק בידי
ולבסוף הנחתי אותו מתחת למזרן.
נכנסתי בחזרה למיטה במטרה ללכת לישון, אבל פשוט לא הצלחתי.
הייתי מוטרדת מכל כך הרבה דברים שמנעו ממני מנוחה נפשית.
אני אפילו לא יכולה לתאר במילים את מה שאני מרגשיה כרגע
שמחה עצב פחד
הכל התערבב ביחד ויצר אצלי מן מועקה שיושבת לי על הלב ומסרבת להיעלם משם.
למרות הכל הייתי גם ממש מותשת מהיום הארוך שעבר עליי
שבסופו של דבר, נרדמתי.
במזרקה
התעוררתי בערך ב-12 בצהריים, אחרי שישנתי ממש רק כמה שעות ספורות.
קמתי מן המיטה וראיתי שניקול ואיימי עדיין ישנות.
ניצלתי את ההזדמנות שאיימי לא יכולה לחקור אותי, לפחות לא עד שהיא תתעורר,
ויצאתי מהחדר.
התקדמתי אל העבר היציאה מאזור המעונות והישר אל המזרקה,
המקום היחדי בכל הקמפוס הזה, שיכול להרגיע אותי.
התיישבתי על דופן המזרקה ופשוט לא הצלחתי להוציא את ליזי מהמחשבות שלי.
אם רק היה מישהו אחד שהיה יכול להסביר לי את כל הבלגן הזה שנוצר סביבי...
'ליזי, את באמת חיה?'
עברה מחשבה כזאת בראשי, הרגשתי דמעה קטנה יורדת במורד לחי,
זה אפילו לא היה בשליטתי.
"הכל בסדר?"
ראיתי את טום מתיישב על ידי, מיהרתי למחוט את הדמעה,
"כן"
עניתי לו, והיה אפשר לשים בטון קולי ששום דבר לא באמת בסדר.
"את בטוחה?"
שאל שוב והסתכל עליי במבט מודאג,
"בטוחה"
אמרתי וחייכתי אליו חיוך מזוייף, לא נראה לי שהוא קנה את זה.
"אם את אומרת..."
מלמל בתגובה.
________
יצא לכם לחשוב פעם, אם לכל דבר שקורה לנו יש סיבה, וזה לא סתם "צירוף מקרים".
יום אחד אני אגלה את הסיבה לכל מה שקורה לי, נכון?
אני ממש מקווה שהיום הזה עוד יגיע, גם אם זה לא בזמן הקרוב.
למה כל זה קורה דווקא לי?
זאת השאלה שהכי מטרידה אותי כרגע.
________
"אני יכול לשאול אותך משהו?"
הוא אמר פתאום, לאחר כמה דקות של שתיקה מביכה.
"אממ... כן"
עניתי לו והסתכלתי עליו במבט מבולבל,
"אני-"
"היי, מה קורה?"
לפתע התפרץ סאם משום מקום וקטע את טום שהבעת פניו נהפכה לעצבנית,
אני מניחה מעצם העובדה שסאם מפריע לו, שוב.
"אתה לא רואה שאתה מפריע?!"
התפרץ עליו טום,
"או, אני מפריע לכם?"
שאל בטיפשות והתיישב מצידי השני.
יכולתי להבחין בפניו האדומות של טום מרוב עצבים,
לא הבנתי מה בדיוק קרה ביניהם, אבל נראה שסאם ממש הצליח להרגיז את טום.
הם התחילו לצעוק אחד על השני בזמן שאני יושבת בין שיניהם
ומתה מפחד שהם אולי בטעות גם יתעצבנו עלי.
"אם לא איכפת לכם, אני אלך עכשיו"
אמרתי מבין כל הקללות שהם זרקו באוויר וברחתי משם כמה שיותר מהר,
לפני שיקרה משהו שאני ממש לא הייתי רוצה להיות עדה לו.
"יופי, עכשיו תראה מה עשית!"
שמעתי מרחוק את טום צועק על סאם.
________
1 בינואר, 2008 - בחדר של איימי, ניקול וקייט
התקדמתי בחזרה לכיוון החדר.
כשהגעתי ראיתי שניקול ואיימי כבר לא נמצאות שם.
'מתי הן הספיקו?'
חשבתי לעצמי בבלבול.
החלטתי שאני רוצה להמשיך לקרוא את המכתב של ליזי.
אולי כתוב שם איפה היא נמצאת,
אין משהו בעולם הזה שהייתי רוצה עכשיו מאשר לחפש את ליזי ולדעת שהיא באמת חיה.
זה יחסוך לי כל כך הרבה צרות וגם יחזיר לי את אחותי התאומה שכל כך התגעגעתי אליה.
התקדמתי אל המיטה, חוקרת טוב טוב את החדר
כדי לוודא שבאמת אין כאן אף אחד.
הרמתי את המזרן ולהפתעתי הרבה, המכתב נעלם.
"מה?"
צעקתי, לא האמנתי, מי יכול היה לקחת אותו משם?
מי בכלל יודע שהוא נמצא שם?
החזרתי את המזרן בחזרה למקומו ובילגנתי את כל המצעים,
מנסה לברר איפה המכתב, אבל הוא לא היה בשום מקום.
"מחפשת את זה?"
שמעתי את קולו המוכר של מאטיו,
הסתובבתי למשמע הקול וראיתי אותו עומד שם עם המכתב בידו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
