עבר כבר חודש נוסף ושום דבר לא השתנה...

איימי וניקול עדיין מציקות לי בקשר לסאם,

האיש ה"מסתורי" עדיין עוקב אחרי מדי פעם,

בלייר עדיין מנסה לכבוש את ליבו של טום,

סאם עדיין ממשיך להתקרב אליי ומנסה לחזק את הקשר שלנו כמה שיותר,

ביל ואיימי מאוהבים יותר מתמיד,

בלייר ואיימי עדיין לא סובלות אחת את השנייה,

ניקול ממשיכה לאכול סושי בלי הפסקה,

ואני?

שורדת- בערך.

בכל אופן,

זוכרים את הילד הזה ששאל אותי אם אני זוכרת אותו,

אז יצא לי לחשוב על זה- הרבה,

והוא באמת נראה לי ממש מוכר, ואני כל הזמן מנסה להיזכר מאיפה אני מכירה אותו.

מאז שהגעתי לפנימייה לא מפסיקים לקרות לי דברים מוזרים,

כמו באחד הימים אחרי שנגמרו הלימודים,

איימי ניקול ואני ישבנו בחדר ודיברנו...

________

4 בנובמבר, 2007 – בחדר של איימי, ניקול וקייט

 ישבנו שלושתנו בחדר ודיברנו על המבחן שאמור להיות לנו בעוד כמה ימים

כשדפיקה בדלת בדיוק עצרה את איימי מלהגיד את המשפט הבא.

"אתן מחכות למישהו?"

שאל ניקול,

"לא"

עניתי והתקדמתי אל הדלת בכוונה לפתוח אותה,

פתחתי את הדלת ולא היה שם אף אחד,

הסתכלתי על הרצפה והבחנתי במעטפה, הסתכלתי לאורך המסדרון ולא היה זכר לשום נפש חיה.

'מוזר' חשבתי ומשכתי בכתפיי.

הרמתי את המעטפה, מעט חוששת, נכנסתי בחזרה אל החדר וסגרתי את הדלת מאחוריי.

"מי זה היה?"

"הלוואי והייתי יודעת"

"מה זאת אומרת?"

"לא היה שם אף אחד, רק את זה"

אמרתי ונתתי להן את המעטפה שהייתה מונחת על יד הדלת.

"מה זה?"

"מעטפה?"

ספק שואלת, ספק אומרת

"לא הייתי מנחשת בלעדייך, קייט"

החזירה לי ניקול והמשיכה,

"מה יש בפנים?"

"את זה אני לא יודעת"

"אז בואו נפתח ונראה"

בדיוק כשאיימי באה לפתוח את המעטפה נשמעה עוד דפיקה בדלת.

כולנו סובבנו את מבטנו לכיוון הדלת בתנועה אחת.

"מי זה יכול להיות?"

שאלה וניקול והיה ניכר פחד בקולה, נראה לי שהיא ממש נלחצה מכל הקטע הזה עם המעטפה שמקורה לא ידוע.

"אני אלך לפתוח"

אמרתי והתקדמתי שוב אל הדלת, בתקווה שהפעם באמת יהיה שם מישהו.

פתחתי את הדלת ולהפתעתי באמת עמד שם מישהו, או יותר נכון מישהי.

"בלייר"

אמרתי קצת מופתעת,

"האחת והיחידה"

אמרה בשחצנות והרשתה לעצמה להיכנס אל תוך החדר.

גלגלתי את עיניי וסגרתי את הדלת.

'זה לא נראה לי רעיון כל כך טוב שאיימי ובלייר יהיו באותו החדר', חשבתי לעצמי, מתכוננת לסערה שעומדת לבוא.

"בלייר?"

אמרה איימי וקמה מהמיטה שלי שעד עכשיו היא ישבה עליה.

"איימי"

השיבה לה בלייר,

"מה לעזאזל את עושה פה?"

אמרה איימי והיה אפשר לראות שהיא עצבנית,

"תירגעי, לא באתי אלייך באתי אליה"

אמרה והצביעה עליי,

"א..אליי?"

שאלתי כשגם אני מצביעה על עצמי בפליאה,

"כן"

ענתה ולפני שהספקתי בכלל להבין מה הרגע הלך פה היא תפסה בידי,

פתחה את הדלת ומשכה אותי החוצה כשהיא דואגת לטרוק את הדלת מאחוריה.

________

אלה הם בדיוק הדברים המוזרים שאני מתכוונת אליהם.

בכל מקרה,

כשבלייר ואני יצאנו מבניין המעונות ראיתי את אמלי וג'יין מחכות לה.

בלייר ביקשה ממני שאני אצטרף אליהן לארוחת הערב, או יותר נכון הכריחה.

כשחזרתי לחדר היה כבר מאוחר וראיתי שאיימי וניקול כבר ישנות.

נכנסתי גם אני למיטה ושקעתי בשינה עמוקה.

יום למחרת קמתי מוקדם, עוד לפני שאיימי וניקול הספיקו להתעורר,

 ונזכרתי במעטפה שקיבלנו אתמול ועדיין לא פתחנו אותה.

________

5 בנובמבר, 2007 – בחדר של איימי, ניקול וקייט

קמתי מהמיטה והתארגני ליום לימודים,

כשסיימתי החלטתי לחפש את המעטפה ולבדוק מה יש בתוכה.

חיפשתי כמעט בכל מקום אפשרי שהיה בחדר ולא מצאתי אותה.

"בוקר טוב"

שמעתי את קולה הישנוני של איימי,

"בוקר"

החזרתי לה בלי להסתכל לכיוונה הייתי עסוקה בלחפש את המעטפה,

"מה את מחפשת?"

שאלה אותי בזמן שהיא קמה מהמיטה בחוסר חשק,

"את המעטפה שקיבלנו אתמול, ראית אותה?"

"ל..לא, אולי ניקול יודעת, תשאלי אותה"

אמרה עם מבט מבוהל וישר רצה אל השירותים, עקבתי אחריה עם מבטי,

קצת מופתעת וישר התקדמתי אל המיטה של ניקול במטרה להעיר אותה.

"ראית אולי את המעטפה מאתמול?"

שאלתי אותה כשהיא כבר התעוררה,

"לא, למה, בשביל מה את צריכה אותה, אולי איימי יודעת, אני לא ראיתי שום דבר"

אמרה במהירות ולפני שהספקתי לענות לה גם היא רצה אל השירותים,

"איימי שם"

היא לא ענתה רק דפקה על הדלת, כאילו מנסה להתחמק ממני,

"איך זה שאף אחת מכן לא ראתה אותה?"

"איימי תפתחי כבר את הדלת!"

צעקה ניקול מתעלמת לגמרי ממה שהרגע שאלתי אותה ואני רק הסתכלתי עליה, מחכה לתשובה.

הדלת נפתחה וניקול נכנסה ונעלה אחריה את הדלת.

"איימי, איפה המעטפה?"

שאלתי אותה, הייתי כבר ממש חסרת סבלנות, הייתה לי הרגשה שהן מסתירות ממני משהו.

"אני לא יודעת, כבר אמרתי לך."

"אבל, אתמול היא הייתה אצלך ביד"

"יש לי רעיון, אולי תלכי לקפיטריה ותשמרי לנו מקום אנחנו כבר באות"

אמרה איימי בעודה מובילה אותי אל דלת הכניסה, פותחת אותה, מוציאה אותי החוצה וסוגרת אחריה את הדלת.

המשכתי לעמוד שם לעוד כמה שניות, מוכת הלם,

ולבסוף התקדמתי אל הקפיטריה ועשיתי מה שאיימי ביקשה ממני.

________

זה היה הבוקר הכי מוזר שהיה לי בחיים.

ידעתי שאיימי וניקול מסתירות ממני משהו ושהן כן יודעות איפה המעטפה שקיבלנו יום לפני.

התחלתי לחשוד שאולי הן פתחו את המעטפה והן יודעות מה ישם שם והן פשוט לא רוצות לספר.

יכול להיות שמה שנמצא בתוך המעטפה קשור אלי?,

אולי זה האיש ה"מסתורי" הוא זה שהשאיר שם את המעטפה?.

חשוד, מאוד חשוד!