אני חושבת שכרגע בדמיון שלי הוא סוג של סנופקין כזה.
לא חושבת שזה רע.
לאן לוקחים מישהו שלא מכיר את האיזור ומבקש מקום יחסית שקט שאפשר לדבר בו?
לפני איזה רבע שעה נזכרתי באחד הדברים שאהבתי בתקופת התיכון, ופאק, לא היו הרבה כאלה. בכלל לא.
בתיכון לקחתי חלק ברדיו הבית ספרי, שהשמיע מוזיקה ברמקולי בית הספר בהפסקות. כך, פעם אחת בשבוע לא הייתי המוזרה שנשארת עם החברה היחידה שלה בכיתה בזמן ההפסקה. הייתי זאת ששמה שירים יפים יחד עם אותה חברה ועוד מישהי חמודה עם טעם טוב במוזיקה מכיתה אחרת. אני חושבת שאלו היו ההפסקות שהכי נהנתי מהן. ערב לפני היום הקבוע שלנו ברדיו (אני חושבת שזה היה יום רביעי) תמיד הייתי חושבת על איזה שירים מתחשק לי לשים מחר בהפסקה, ומעבירה אותם לMP3 שלי (כן. עוד לא היו אייפונים.). באותן הפסקות הרגשתי שייכת למשהו.
אני זוכרת פעם אחת שארגנו "יום שירי ילדות" שכלל שירי פתיחה של תוכניות טלוויזיה ושירים מסרטים של דיסני. כל העולם ואישתו שנאו אותנו כי לטענתם "השירים האלו ממש מעצבנים", אבל באמת שלנו לא היה כל כך אכפת. עשינו מה שבראש שלנו.
אני חושבת שהרדיו היה ה"היי לייט" של השבוע שלי בבית הספר, והצלחתי לעבור את כיתה י"ב הרבה בזכותו (שלא נדבר על איך גם הטעם המוזיקלי שלי התפתח בזכותו).
ואחרי פינת הנוסטלגיה הזו, לילה טוב לכן יקירי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Morbid Curiosity