Morbid Curiosity

אני שונאת להתמודד עם דבריםםםםםםםםםםם.

הלוואי שכל המצב הזה היה יכול להישאר על הולד.

תן לי כוח.

נראה לכם שנידבקתי ממנו? בינתיים אין לי חום או משהו.

העולם שלי מתפורר, ובונה עצמו מחדש.

נאבי מתעצבנת על כל העולם ואישתו, מתאכזבת בקלות והכל בגלל הפרידה.

היא אמרה לי שאולי לא תרצה בסוף. לא איתה. אני בדיכאון קל, שונאת שהכל זורם לי כמו גרגרי חול מבין הידיים.

ומצד שני, פגשתי מישהו שאני לא יכולה להעביר דקה מבלי לחשוב עליו. שגורם לי לחשוב שוב על ללמוד בצפון, למרות שזה ירד מהפרק לפני חודשיים בערך. (בבקשה אל תחשבו שזו התפשרות. זה בסך הכל ללמוד בטכניון. זה אחלה של מוסד אקדמאי. פשוט חשבתי לקחת את הלימודים יותר בסבבה. גם ט' אמרה לי על איזשהו תואר שנשמע די מעניין, ויש אותו רק בטכניון. לא משנה עכשיו.).

הוא כזה מדהיםםםם בחיי.

הקיצור, אני לא יודעת מה יהיה עם הטיול, אולי אני אפרוש ממנו לגמרי ואעשה איזה טיול באירופה וזהו לפני הלימודים. סתם. אני ממש רוצה טיול גדול.

סיכום הפוסט-

בעעעעעעעעע אחד גדול.

אם עולות לי מחשבות כמו ״הלוואי שאני אשבור רגל כדי שלא אצטרך ללכת לעבודה״, זה אומר שאני באמת צריכה להתפטר, לא?

נמאס לי לקום כל יום בחושך. לא קשה לי להבין למה בארצות הצפוניות אחוז ההתאבדויות הרבה יותר גבוה.