בתקופת מבחנים,

בשעות הקטנות של הלילה,

כשאפסילון נהייה באמת זניח מרוב שהוא נראה לי קטן,

כשעולים לי לראש הקצוות הפרומים של חיי,

ואני חושבת לעצמי שאני לא מתכנסת במידה שווה אבל אולי בכל זאת אני אוכל לגזור את עצמי איבר-איבר,

ולהבין מה לעזאזל אני עושה עם עצמי.

בשעות כאלה, אני חושבת לפעמים על לעשות משהו.

משהו שיקשור לי קצת את הקצוות, ויגרום לי להרגיש קצת פחות אי רציונלית.

אולי אני אעשה את זה. אבל לא עכשיו.

עכשיו מאוחר.

יאללה לישון. מחר צריך להמשיך לחרוש.

חדו"א וזה.

To absent friends, lost loves, old gods, and the season of mists; and may each and every one of us always give the devil his due.