Morbid Curiosity

מילה שאיני מעיזה להעלות על בדל שפתיי.

הלב צורח אותה אבל המוח לא מרשה עדיין להוציא אותה מפי.

עדיין לא.

זה מפחיד

שרגש כזה יכול לעלות בך

תוך תקופה כזו קצרה.

אבל הלב שלי מתפוצץ מרגשות שאינם באים לידי ביטוי

כי המוח לא חושב שהם לגיטימיים עדיין.

וברגע זה הלב שלי מרגיש שאין מושלם ממנו

אבל המוח יודע, בבירור.

אני יודעת בביטחון, שאין זה כך.

אני מרגישה כמו אותה נערה תמימה בכיתה י', מצמידה את ברכה אל ברכו של שכנה לשולחן, ומתפללת מצד אחד שישים לב אליה, ומצד שני, שלא יגיד כלום, כדי לא להרוס את ההתרגשות הקטנה שנבניתה בה. באותה הנערה, שכבר מזמן איננה אני. 

ואני חושבת לעצמי, אני חייבת להתגבר על ההתאהבות הילדותית הזו. (כל כך קל להעלות את מילה על הדף. אך אין סיכוי שתעלה בעל פה.) לא הרגשתי ככה מאז התיכון. אני שונאת להתאהב, אני לוקחת את זה קשה מדי, נקשרת בקלות ומתאכזבת בקלות.

אך צידו השני של המטבע קיים, וגורם לי בשלבים מסוימים להרגיש לא פחות מאופוריה. התאהבות היא כל כך נעימה. היא מלטפת, וגורמת לך לחייך כשלא נראית לכך כל סיבה חיצונית. היא גורמת לך לערבולים קטנים בבטן, שאין להם שום השפעה על העיכול. היא גורמת לך לרצות לראות שוב את האדם ההוא.

היא גורמת לך פשוט להתרגש, ואני חייבת לציין שההרגשה הזו לא דומה לשום דבר אחר.

בנימה זו, לילה טוב, ומי ייתן שיום חמישי יגיע במהרה

(כי כבר ממש בא לי לראות אותו שוב)