מה נראה לכן?
שבין הלחץ הבלתי יאומן במבחנים , עבודות , סיכומים , מתכונות ובגרויות
לבין הקיץ עמוס התוכנויות שלי יש לי זמן לשטויות שלכן?
יודעות מה?
אין לי כבר כוחות. כל בוקר אני פשוט מתפללת
שלא תעלו את הנושא הזה של ה"פירוק" כי כבר נמאס לי לשמוע
אותכן באות אלי בטענות ואומרות כמה שאני לא בסדר כאתן בכלל לא יודעות מה אני מרגישה
ומה עובר עליי!
ונמאס לי שאתן אומרות "אנחנו לא אומרות לך של מי להיות חברה" כשבעצם אתן כן!
אתן לא רואות אתזה אבל אתן כלכך כן אומרות לי את זה . לא צריך להיות כלכך
חכם כדי להבין שאתן לא סובלות אותן ושאתן רוצות שאני יפסיק להיות חברה שלהן .
ואת האמת ? אני לא יודעת ממש למה אני לא מפסיקה להיות חברה שלהן. הן לא החברות
האידיאליות בואו נקרא לזה ככה..
הן ביצ'יות , נכון , אבל גם לכן לא חסר!
אתן אומרות שאתן אוהבות אותי ולא מחליטות בשבילי אבל הולכות ומרכלות עליי
מאחורי הגב ,
אתן אומרות שאני צריכה לבוא ולספר לכן הכל אבל אתן לא מספרות לי כלום , אתן לא משתפות
אותי בכלום כאילו שניה אחרכך אני יספר את זה לכולם, כאילו אתן לא סומכות עליי.
אני כל הזמן מרגישה לבד אתן יודעות את זה?
אנחנו 6 נכון אבל אחת בכלל לא קשורה אלינו כלכך ולמרות שהיא חברה ממש טובה
שלי ושלנו אתן לא מפסיקות לרכל עליה. אז נכון שהיא באה אלינו רק שהחברות השניות
שלה לא יכולות אבל זה עדיין לא נותן לכן סיבה ככה לדבר.
אז נשארנו 5.
וזה זוגות ואני . ולא זוגות קבועות . זה מתחלף .
אבל מה שקבוע זה שתמיד אני לא חלק מזוג.
אתן תמיד ביחד , מבקשות אחת מהשניה עזרה , לומדות ביחד למבחנים ושמתי
לב שכל התגובות שלכן בפייסבוק וכל האוואים שלכן במסן זה רק ".... אני אוהבת אותך" או "... תודה אני מתה עלייך
אין עליך בעולם בלהבלהבלה"
אז למה לי אתן לא כותבות דברים כאלה?
ולא, אני לא מקנאה אבל זה מכעיס שאותי לא משתפים בכלום.
אתן אומרות שזה לא נכון אבל זה כן , ככה אני מרגישה .
הלב שלי צועק "תתיחסו אלי" אתן לא רואות את זה כי אני שומרת הכל בפנים
אני יודעת שזה לא טוב אבל אנלי מפסיק אומץ לספר את הדברים האלה לאפחד .
אני פחדנית .
אין לי ביטחון עצמי .
ועכשיו גם אין לי חברות..
אני נשמעת כמו איזה אימואית מסריחה אבל באמת החיים שלי בזבל.
אני נכשלת בכמה מקצועות , אני שמנה (ואני יודעת אתזה) אז עכשיו מה שחסר לי זה לשמוע
מאחת מכן שהאחרות מדברות עליי מאחורי הגב עם החבורה שאתן שונאות?!
אני לא מאמינה לזה. כמות האנשים הצבועים שאני מגלה בעולם גודלת מיום ליום .
באלי לעבור ביתספר, להכיר אנשים חדשים אבל אין לי אומץ .
אני גם ביישנית , אין לי אומץ לבוא ולהתחבר עם אנשים.
אז נכון שיש לי הרבה חברים אבל אני לא ממש זוכרת איך התחברתי איתם .
אבל להיות לבד בביתספר חדש זה פשוט מפחיד,
אני לא מבינה מאיפה לילדים יש אומץ לעשות שינוי כלכך גדול
שיכול לשנות לך את החיים , נכון גם לטובה אבל גם לרעה.
מאיפה האומץ? תסבירו לי.
מישהו מכיר מקום שקונים בו חברות אמיתיות?
שישלח לי הודעה בדחיפות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אחת שיודעת?