אמרו לי שאין ברירה, צריך לסבול, צריך להישאר במקום עבודה לא פחות משנה כדי להתקדם בתחום, צריך להרוג את עצמנו בשעות, העיקר הניסיון. מה עם הבריאות? מה עם לעשות קצת יותר ממה שאני אוהבת? מה עם לעשות דברים בלי שיגידו לי יותר מדי מה לעשות? זה לא קיים?
כולם אמרו שזה קיים עוד הרבה זמן, אבל לא יכולתי כבר. עזבתי לפני השנה שלי במקום עבודה הקודם, הגוף שלי קרס, סבלתי כל רגע. אחרי עשרה חודשים הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר. שזו או אני או הם, בחרתי בעצמי. לא עסקתי שם כל כך במה שאני אוהבת, השכר היה הרבה מתחת למינימום כבר עם כל הזמן שנתתי שם והשעות לא באמת היו השעות שכתובות בחוזה. רציתי רק לברוח משם. כן, לברוח. כולם היו בהלם כי היה לי באמת טוב שם בהתחלה, אבל לאט לאט נהיה רע ברמה שלא יכולתי יותר לסבול, אז עזבתי. הייתי חודש בבית, מתוך זה חיפשתי שבוע וחצי עבודה חדשה וסוף סוף הגעתי למקום שאכפת לו מהשעות שלי, מהזמן שלי, לא מתערב לי בלוחות זמנים, לא לוחץ ולא מבקש להישאר יותר, מגיעה השעה והביתה, לא חשבתי שזה קיים.
מפחדת לפתוח פה אבל היה לי חשוב לכתוב את זה פה, לצורך השוואה, בשביל עצמי, במקום שלי, הבלוג. הלוואי שרק ימשיך.
המשך שבוע טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Shahar! :)