החלטת ללכת בדרך הקלה, העדפת להתכחש.
להתעלם מכל מה שהולך סביבך,
להתעלם מהבדידות שאופפת אותך בכל רגע נתון, גם כשאת מוקפת באהבה,
להתעלם מהאדרנלין שמציף אותך ברגע קטן של מחשבה,
להתעלם מאותות המצוקה שהיו מכוונים רק אליך,
להתעלם מהגוף שלך, שמשדר לך שקשה לו,
הוא לא יכול להתמודד איתך,
הוא לא יכול.

נתת לזה לשקוע,
לחלחל עמוק עמוק בנפש שלך.
זה כבר בתוך התודעה, חזק מדי.
נתת לזה לפגוע בך,
לגרום לך לרצות לא להיות פה,
לגרום לך להרגיש רע על הטעות שלו,
לגרום לך לרצות לא להתקיים בכלל,
להשכח,
להעזב, בדיוק כמו עכשיו, שאת לבדך. וזו רק אשמתך.
אפילו שאת יודעת שזו רק אשמתו.
להמרח, על דפי ההיסטוריה,
להיות עבר, פעם.
נתת לזה להשפיע,
לא חשבת שאת תכנסי לזה, שתחיי ככה.
את מתמכרת לזה, ללבד הזה.
את מתמכרת לזה, בדיוק כמו פעם,
כי להרגיש רע, גורם לך להרגיש טוב.

את כבולה,
משועבדת לרצונותיו,
עיוורת למעשיו.
יודעת שאת לא שווה כלום, אף פרוטה,
הרי רק את אשמה, את הבעיה.
את כלום.
בלעדיו.

החלטת ללכת בדרך הקלה,
שמסתבר שהיא בכלל בכלל לא קלה.
יש בה יותר ירידות מעליות,
אין דרך, אין שלטים שיכוונו אותך,
נטשו אותך שם, בדרך מכורכר.
הכל אפור ושומם, בדיוק כמו הלב שלך.
בדיוק כמוך- הכל נובל.
את נובלת.
את סוגרת,
את עצמך מהעולם, את עצמך מעצמך, את עצמך ממנו.
והוא מתרחק ממך,
וכך את נעזבת, כל פעם מחדש.
את רק רוצה לעזוב,
את רוצה מקום אחר, שונה מכל מה שהרגשת,
מקום שלא יצלק אותך.
את רוצה לעזוב,
למקום אחר, שירים אותך למעלה, שיראה לך את הקיים ויעלים את החסר,
מקום שיוציא בך קצת יותר את, וקצת פחות את. במידה.

את רוצה לעזוב, אבל אין לך אומץ באמת.
מתי תביני שהדרך הכי קלה, היא גם הכי הרבה כואבת?

" ואם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת למה בלילות אני לבד
לא שלחת לי אף אחד שיבוא אלי....
כי אם יש שם אל אחד אז אני לא יודעת כמה
לילות אסבול לבד לא שלחת לי אף אחד
אף אחד "

קטעים מודחקים מהזיכרון לאט לאט צפים מבין הדמעות שלך,
ואת נועלת את השפתיים, בשביל לא לבלוע אותם בחזרה.
קטעים אמיתיים בחיים, שלמדת בזכותם מה זה רגש ואיך להיפגע קבועים אצלך, הם בתוכך, חלק ממך.
ואת לא צריכה לחשוב הרבה בשביל לבכות, זה הפך להיות אוטומטי.
מספיק לך לעצור ולנשום.
ואת יודעת שאת מאושרת, הרבה יותר ממה שהיית לפני, לפני כל זה.
אבל אושר זה דבר יחסי קצת, לא?
ואת יודעת שאת צוחקת, כי הרבה זמן שלא צחקת,
הרבה זמן שלא הייתי את.

תמונות ילדות רצות לך בגוף,
מרעידות אותך וקצת מצמררות,
מוציאות את כל הרעל שאגרת מבפנים,
רעל שנוצר מכל כך הרבה משתנים שהיו במשוואה אחת,
בלי פתרון, בלי תשובות בסוף. אי וודאות.
רק שאלות, ויותר מדי מהן.
מוציאות ממך כל כך הרבה רוע שלא ידעת שקיים.
ואת רק מחפשת תרופה נצחית שתעזור לך, נמאס לך להרדים את הכאב בכל פעם מחדש, כי הוא מתעורר, תמיד.
את מחפשת כדור שינטרל את הטיפשות שלך,
שינטרל את מי שאת, וירפא אותך מעצמך.

הכל רץ יותר מדי מהר,
את לא מספיקה להבין איפה את נמצאת,
ומה את מרגישה.
את קמה בבוקר ושמה את הרגש בצד,
כי זה אסור עכשיו,
הרגש לא משחק אצלך בכלל,
עדיין אין לך את העוצמה להתמודד עם עצמך,
כי זה בלתי אפשרי,
ואת קצת בלתי אפשרית.
בלתי ניתנת להבנה, נתת לעצמך להסתבך סביב עצמך, ואין מי שיפרום את הקשר וישחרר אותך.
המצב הזה בלתי אפשרי כבר, את יותר מדי מתה וקצת פחות מדי חיה.
אבל זה בסדר, לפחות את מודעת לזה שאת חלשה.

את נמצאת במעין גלגל מטורף שמסתובב ולא נח לרגע,
יש לך בחילה, ובא לך להקיא את הכל,
אולי להוציא את כל המחנק הזה,
שנמצא שם ולא עוזב,
אוכל אותך מבפנים,
מחנק שלא משאיר בך כוח,  משאיר לך כוח..
הוא כמו גידול שאי אפשר לנתח, גידול בלב.

.

תמונות ילדות כל כך נקיות, מגלות לך רגשות חדשים, שלא הכרת.
רגשות האשמה שמציפים אותך בכל יום ויום לאט לאט מתאדים,
חושפים את כל הכוויות שהוסתרו במייק אפ זול.
ונותנים לכאב לשטוף את הגוף,
לשטוף את הלחיים,
ולאט לאט מכריחים אותך להתמודד.

תמונות ילדות רצות לך בראש,
ואת מנסה להוציא אותן ממך,
כי את לא יכולה להמשיך הלאה כשהן עוצרות בעדך.

אני לא יכולה להמשיך הלאה. אני תקועה.

לפעמים, יותר קל לדבר על עצמך בגוף שלישי.