כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
שכחתי.
יום הזיכרון בא להזכיר לי את כל סיפור השואה הזה. זה רחוק. זה ישן. זה מה שאני לומד בשיעור היסטוריה. לא שמתי לב שמחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אני לא יודע אם להרגיש בוש בעצמי או מה. אף אחד לא יודע ששכחתי. מי שיידע לא יהיה לו אכפת, כי אין באמת הרבה מה לומר על זה. אני זוכר, אני נזכר, אני מחפש בארון ושם את המסיכה המתאימה.
יום של אבל זה לא יהיה. איכשהו אני לא חושב בו אותו הדבר כמו מה שחשבתי כשהייתי ילד קטן. זה לא יום עצוב, זה יום כמו כל אחר, רק עם פעילויות מעצבנות ואנשים שצריך לתת להם התחשבות מיוחדת.
שעות עם מחנך, טקס, שתי פעולות בחוגי סיור ברצף, אחת של החוג ושנייה של שנת היו"ד.
מה אני הולך ללמוד? לאיזה הבנות על השואה אני הולך להגיע? אני יודע שהיו זוועות. אני יודע שהיו אנשים ששרדו. אני יודע שהם ראויים לכבוד, הערכה והתחשבות שלי. על מה יש לדבר איתי בנושא? "פעיל" חברתית אני עד כמה שאפשר להיות בלי שאני אהיה אחד מאלה שכותבים עליהם בעיתון שהם מנהיגים איזו תנועה כבר בכיתה י"א. לשכנע אותי להפגין שיביאו לניצולים כבר את הפיצויים אתם לא תצליחו.
או, אני אוכל לדבר על זה, ולומר כמה שזה חבל ואיזו בושה וחרפה זו למדינה וכמה שהמצב לא בסדר. אבל אני לא אפעל. אין לי את הכח לזה ויש לי דברים של אחריות אישית שבאים לי לפני האחריות ההדדית. גם ככה בתחום האחריות האישית אני לא עקבי בזמן האחרון.
למה אני חושב שהדבר היחיד שינסו לעשות איתי בגיל הזה ביום השואה הזה הוא לשכנע אותי להפוך לפעיל יותר? כנראה יותר מדי זמן שביליתי בחברת רכזת המחויבות האישית.
על מה הולך להיות הטקס? אותו דבר מדכא, שגורם לך לשבת בכיסא בצורה לא נוחה. לפעמים מתחילים לרחף קצת, רק מחכים להודעה שהצפירה תהיה בכל רגע.
למרות שאני יכול להעיד לפחות על עצמי שיש לי איזה עוגן בריחוף הזה. ארשת הכבוד והרצינות, מסיכת הכבוד והרצינות. לא... אני יושב בכיסא בשקט. נראה כמה שיותר קשוב. להריץ בדיחות אפשר, אבל אני מרגיש שזה לא במקום ומתעלם. ונבוש כשאני מריץ איזו בדיחה. לא בבדיחה אבל, בצביעות בכך שאני מתעלם מאלה של אחרים אבל רוצה להשמע בעצמי. עיניים ממוקדות, אוזניים מפוקסות. אני הולך להפגין כמה שיותר כבוד במעמד.
לפחות אני עוד מבקר את עצמי תוך כדי. מגביל ובולם את עצמי. מרגיש בושה וחרטה.
אבל הקופים האלה שיושבים באולם שכולם שומעים. המפגרים האלה שצוחקים בצפירה. אם לא הייתי כזה פחדן.
אם הייתי חושב שזעם הוא לא מוסרי עוד הייתי נבוש במחשבות שרצות לי בראש בזמן הצפירה, בזמן שאני שומע אותם צוחקים. צליל הבשר שפוגע בבשר, העצמות הנשברות, האנקות המשתתקות. ובו בזמן המחשבה הנגדית, שלי בורח מהקרב עם הזנב בין הרגליים. כנראה שהבלימה הזו עובדת לשני הכיוונים.
והאידיוטים, אם טורחים לברר מי הם, מקבלים נזיפה קטנה. אולי בית הספר בוחר לעשות מהם איזו דוגמה ציבורית גדולה. נותן להם יום חופש שניים מהבית ספר ושולח את המחנכים והמנהלת והיועצת שיספרו לנו כמה שזה לא בסדר מצידם.
אני תמיד צוחק מבפנים ברגע שהם מבינים שהם חוזרים על עצמם ושזה יכול לעניין אותנו פחות למה מה שהם עשו זה לא בסדר. המבין יבין ובזה שלא תטפלו כבר בשנה הבאה.
שוקע לאט לאט לדיכאון של מחר.
סתם, מחפש להיות אנטי:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=546922&blogcode=9102411
"*הצדעה* לך, גפרור. אתה יכול להמשיך להזדעזע כמה שאתה רוצה. כלום לא הולך לקרות. כולם מזדעזעים.
בחזית הדיון הציבורי זה לא. אולי ליום יומיים לפני ואחרי. אולי שבוע אחרי. ומה אז? אתה תמשיך לחכות לשנה הבאה כשיהיו אפילו פחות ניצולים, ותקשר לפוסט הזה ותגיד שהרחשים שלך לא השתנו ושאתה ממשיך להזדעזע איך אף אחד לא עושה כלום.
ווואלה, אם אתה פעיל בנושא, תתעלם ממה שכיוונתי ישירות כלפיך. תשנה את אתה ל, "אנחנו."
אני לא מתיימר להזדעזע. ככה זה. אנחנו אדישים, חוץ מאולי יום יומיים בשנה. "
יותר הצחיק אותי לקרוא את התגובה של עצמי כשעדיין הייתה לגפרור תמונה של אנשים לבושי מסכות בבלוג. כנראה שאני לא מדוכא מספיק בשביל מחר, לא עדיין, לפחות.
| |
עכשיו? דווקא עכשיו?
תמיד טוב להפתח כלפי מישהו. הפתיחה היא טוטאלית. מתחילים לומר מה שרוצים. בלי קשר למה שנפתחתם לגביו. אם האדם נבהל ונסוג, אז חבל, אבל לפחות הורדתם את זה מהלב. אם לא..? אני לא ממש בטוח איך לנסח את היתרון בזה. חוץ מזה שזו תחושה טובה.
אני תמיד מגביל את עצמי כשאני כותב. מגביל את עצמי כי אני מתחיל לקרוא את מה שאני כותב תוך כדי. וזה לא נראה לי. זה נראה לי מעצבן ומלא ביומרה וביוהרה וכאילו שפשוט יהיה בא לי לגלגל עיניים מרוב הקשקושים שאני רואה. ובו זמנית גם לא. כי אני יודע שאני כתבתי את זה ושרציתי שזה ייצא ועל כל דבר שאני מוחק שהוא לא איזו שגיאה, חבל לי.
קטע משיחה (אולי עדיף שסימן השאלה יעמוד אך ורק על שיחה. יותר כמו מונולוג.)? התחלתי לכתוב שאני מרשה לעצמי קצת חופש בניסוח מחדש. אולי יהיה עדיף אם אני אשאיר את זה כמו שזה. זה בטח תופס את הלך הרוח יותר טוב כמו שזה.
"סתם, טיעוני סרק שאני מרכיב לעצמי בראש.
אוי זה נשמע כמו שם יפה למשהו.
בא לי לכתוב שיר.
אבל אני גרוע בלכתוב שירה.
תמיד אני יכול לבקר את עצמי ולומר שזה יוצא עם יותר מדי פוזה. עם יותר מדי יומרה ויותר מדי יוהרה. יותר מדי תחושה של, "אני כותב את השיר הזה, ולא משנה מה תאמר, הוא טוב יותר ממה שלך יש לומר, ומה שיש לי לומר הוא מדהים. תמשיך לקרוא. למה עצרת?"
ועכשיו הרשמתי את עצמי אבל אני לא יודע אם להתלהב מזה או לא. ואם כן, אז איך מתלהבים מעבר לחיוך זחוח וציפייה למחמאות?
הררמף. דווקא עכשיו מתחיל לזרום הכל."
לפחות מחמאה אחת קיבלתי הערב.
| |
אילוצים
עמדתי לכתוב שאני מניח, אבל אני יודע שאני בחור פייסן. אני מתנצל על דברים שאין לי עליהם השפעה ושאין לי בהם אשמה. גם אם תאמרו לי שאני לא צריך להתנצל אני אעשה את זה בכל אופן. רק בשביל להרגיש שאני מפייס.
בלי רגע אחד לעצמי, בטח שאין לי זמן לחשוב. ולמה בעצם אני צריך זמן -לעצמי- בשביל לחשוב?
מצחיק אותי איך שיש דברים שאני לא רוצה לכתוב עליהם פה, ויש דברים שאני לא רוצה שיראו אותי כותב עליהם פה. דברים שפשוט קורים בחיים שלי, ודברים על אנשים שלא יודעים שהבלוג הזה קיים.
הגיוני שאני ארגיש כאילו שאני מרכל. מרכל בקנה מידה מאסיבי אפילו. מרכל באוזני כל מי שמוכן להקשיב.
אני מגביל את עצמי יותר מדי במה שאני כותב פה. התחלתי כבר שלוש פסקאות שונות, ובשלושת המקרים האלה החלטתי שאני גולש יותר מדי לדברים שאני לא רוצה לדבר עליהם. דברים שמעניינים לקרוא, גבולית פחות, מאשר מה שאני כתבתי עד עכשיו.
יש מי שמעניין אותו לקרוא על חיים של אנשים אחרים. ויש במה להתעניין, אבל החיים שלי משעממים. פשוט ככה. אני לא עושה הרבה, ובכל זאת רוצה לכתוב על זה הרבה. וזה מרגיש לי כל כך מטומטם. מי רוצה לקרוא על זה שקיבלנו אתמול תעודות זהות? קצת יותר מעניין זה שאני חושב שכשכבת גיל אנחנו אדישים לחלוטין לכל מה שמנסים לעשות בשבילנו, אבל האינטרו לזה צריך להיות ארוך. וזה נראה כמו יותר מדי עבודה בשביל פחות מדי הספק.
נראה אם אני מוצא קצת יותר זמן לחשוב. למה אני מרגיש שאני מאכזב את עצמי אם אני לא כותב כל יום?
דכאוני אני לא. רק רעב וזקוק למקלחת.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
