בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2008
הייתי רוצה להמשיל..
ברמות מנשה ראינו עדר.
עדר של כבשים, נע כגוש אחד. הוא נראה כמו נחיל, ארבה, נמלים, דבורים, אתם תבחרו.
אני לא זוכר אפילו אם עמד בראשן רועה.
שואלים אותי איפה הכבשים ואני מצביע. אבל משהו אחר תופש לי את העין, תראו את כלב הרועים הבודד בצד, אני מצהיר.
-יש לך נפש של משורר, אנטולי.
אני כותב שירים פה ושם. ומאוד הייתי רוצה להחמיא לעצמי עם תואר של משורר, ולפחות מול המראה אני עושה את זה.
זה כנראה למה מצאתי כזו אירוניה במה שהוא אמר.
אולי רק בגלל היומרה הטמונה בי התחלתי לשלח ניצוצות של מחשבה לכל עבר, איך לדבר על כלב הרועים הבודד.
נורא בא לי להמשיל את העדר למשהו. משהו גרנדיוזי. החברה, העולם, אנשים בכלל, סוגי אנשים. משהו כללי שיפנה להרבה אנשים. משהו שתקראו ותחשבו שוואלה אני צודק ושיש לי נקודה ושבאמת אפשר להסתכל על זה ככה. ווי, איזה חכם זה. ואיזה יפה זה כתוב.
אבל לא הולך לי עם זה. כי כלב רועים הוא מגבלות חברתיות וטקט וכללים ואתיקה וחוקים. ותמיד יש את הכבשה האחת שמזפזפת ועוזבת את העדר ותמיד יש את האחת שבורחת. לא שורדת הרבה אבל. תמיד מוצאים אותן חצי-אכולות-תנים באיזה שדה.
הלכתי עם זה לאנשהו?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
