בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
אני צריך את זה כל יום
הקטע שבו מורידים את הסינר.
פלרטוטים.
לא צבוע.
בטיול הלכתי עם כיסוי ראש שהיה פחות או יותר מפת שולחן קטנה.
בערב היום השני אכלנו בחדר אוכל, ומניסיון של ארוחות קודמות, ומתוך ניסיון להצחיק, שמתי את כיסוי הראש שלי כסינר ודחפתי אותו לחולצה.
רוב האנשים שהיו בוחרים בדרך פעולה זו היו מוציאים את הסינר ברגע שהאנשים מסביבם צוחקים, וכולם מבינים שזו הייתה השתטות. אני השארתי אותו בפנים.
נכנסים, לוקחים את האוכל, מתיישבים ומתחילים לאכול. אני מתחיל לחשוב לעצמי, מתי אני מוריד את הסינר? עד כמה מגוחך אני נראה ככה?
מאוחר מדי עכשיו להוריד אותו, אם עד עכשיו הוא היה עליי, כדאי שיישאר עד הסוף לפחות. שזה לא יהיה סתם שאני מוריד את הסינר. למרות שאני יכול להתחמק מזה.
הנה, סוף סוף הורדת אותו,
כן, זה התחיל להרגיש קצת מטופש. והייתי משחרר צחקוק קטן, מקווה שהיא תפרוץ בצחוק ושהעיניים שלה ייעצמו, ושאני אוכל לפקוח את שלי ולהגניב עוד מבט.
אני סוטה מהעניין, בסוף נשארתי עם הסינר עד הסוף, מקווה שהיא עדיין חושבת שזה מצחיק.
כשמפלרטטים, כל הזמן חושבים על מה שיכול להיות. אבל חלק ממה שיכול להיות, הולך נגד חוקי המשחק. כל פעם שמחשבה כזו עולה צריך לקטול אותה, שלא תפנטזו יותר מדי רחוק.
ומה הם חוקי המשחק? להוליך אחד את השני שולל כל הזמן. בלי קשר לכך שהמטרה ברורה לשניכם כאור שמש. להמשיך וללכת סחור סחור, לגרום אחד לשני ללקק את השפתיים בכל רגע מהרעיון שפתאום אתם תפסיקו לרוץ אחד אחרי הזנב של השני. תעצרו במקום. תפנו אחד לעבר השני ותתנו מבט אמיתי אחד לשני בעיניים. אבל זה כבר סוף המשחק.
ולשם לא קופצים ישר. אמורים ללכת שלב שלב. אבל דברים נפלאים קורים כשמדלגים לסוף, נכון, אין חשק לקרוא את הספר, אבל מה בסוף נמצא החלק הכי טוב?
אומרים לי מדי פעם שאני ביקורתי מדי. שיש לי התנהגויות מרתיעות.
ובאיזה מקום, בטח יש לאנשים האלה איזה זיק של רצון לומר לי שאני גם צבוע.
אבל אני לא, הביקורות שלי מופנות לכל עבר, ולא רק כלפי אחרים. אין רגע אחד שבו אני לא חושב על מה שאני עושה. על איך שזה עלול להיות לא בסדר, על מה שעשוי לשפר את זה. מה יומרני מדי, מה יוציא אותי צבוע, מה ייפגע, מה ישקם. אני רוצה לפגוע או לשקם בכלל? שאני אעשה את זה בשביל הקטע, רק כניסוי? רק כדי לראות את התגובה?
באיזה מקום אני מצליח להצדיק את עצמי לעצמי, ואז המחשבות מתחילות לנדוד לעבר דברים יותר זדוניים, לסיפוק של יצרים אחרים, שלא של הפרפקציוניזם.
אני לא מרוצה ממה שיצא.
לפעם אחרת,
חוסר פוקוס.
לחכות לרגע המתאים. (הכי מתקרב ל)
מי רוצה לשמור על הטקט?
למה ישר לפגוע?
אני כמו הנעליים.
לא לפני שאני אדע שמישהו מסתכל.
אבל זה לא משנה.
לחלוטין בשביל הפוזה.
אם מישהו עוקב אחרי הרשימה הזו, בטח מעניין לראות איזה נושאים נעלמים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
