בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
מפוזר
ידידים.
בנים שכותבים.
הכל על הבוקר טוב יותר.
כמה מהידידים שלי, לא הידידות, הידידים, באמת יתעניינו בצד הזה שלי שאני חושף פה? כמה מהם לא יזרקו אותו הצידה כלא רלוונטי, כסתם רכרוכי וכסתם קשקושים שמאלניים? שניים-שלושה, אולי.
למה אנחנו חייבים להשאר דבוקים לסטיגמות האלה של ילדים בכיתה ז'? בנים עושים דברים של בנים ובנות עושות דברים של בנות. ששני בנים ידברו ביניהם על מערכות יחסים, על רגשות, על מה שהם חושבים ועל מה שיש להם לומר על איך שהם חיים, זה נדיר. זה פשוט נדיר. ואיכשהו אין לי ספק שקיימים לא מעט שזה קיים אצלם, מוסתר, שלא מדברים עליו.
אולי, כי לדבר על הדברים האלה יכריח אותם לחשוב פעמיים על מה שהם עושים. לחשוב פעמיים על איך שהם פוגעים באנשים. על איך שלאנשים אכפת מהם, אכפת ממה שהם חושבים עליהם, ממה שיש להם לומר ולחשוב.
זה לא יילך, אני לא יכול לשנות את איך שאנשים חושבים. אני לא יכול לשנות את מה שהם חושבים שלא בסדר לחשוב עליו ולא בסדר לדבר עליו ולא מעניין לדבר עליו. יאללה, אני אעשה עוד איזו שטות, אקווה שהם יצחקו.
אנטולי: ולמה אמרת שאני לא אחד שיפתח בלוג?
א. קשה לי לראות בנים כותבים
ב. קשה לי לראות בנים כותבים את האמת
אנטולי: ולמה בי"ת?
כי אני יודעת שלבנים קשה לחשוף רגש
אתה משהו מיוחד
וגם גיליתי את זה לאחרונה
נדיר לראות אחד מאיתנו נפתח, מרשה לאחרים להסתכל פנימה, מזמין אותם. הם ראו מספיק מהחיצוניות. הם ראו מספיק מהמאצ'ו ומהניסיון להיות כמה שפחות נשי. אלה דברים שרוצים לצאת. אלה דברים שהם חלק ממני, כמו גם הצורך שאחרים יידעו את זה. זה לא שלב וזה לא לא-בסדר מצידי. זה השחרור הכי גדול. החופש הזה לומר מה שאני רוצה, בלי לפחד מהביקורת ומהסטיגמה. לדעת שפה אני יכול להשפך כמה שאני רוצה ולא יהיה אף אחד שפשוט יפנה את הגב. אלה שכן היו עושים את זה, לא היו באים לפה בכלל.
כל דבר על הבוקר הוא יותר טוב. איכשהו הידיעה הזו שזה הדבר הראשון שעושים באותו יום מוסיפה לזה איזה נופך מיוחד.
להתנקות עוד לפני שלמישהו הייתה הזדמנות לראות אותך. לשתות איזה משקה חם לפני שהייתה עוד הזמדנות לקפוא באוויר בחוץ. ושום דבר לא יכול להשתוות ללהתעורר ולחבק אותך לפני שאחד מאיתנו מספיק אפילו לפצות את הפה ולתת לאיזו מילה להשתחרר.
לפעם אחרת,
הקטע שבו מורידים את הסינר.
פלרטוטים.
לא צבוע.
חוסר פוקוס.
לחכות לרגע המתאים.
מי רוצה לשמור על הטקט?
למה ישר לפגוע?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
