בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2008
שבוע חדש
רציתי לכתוב יותר.
שני רעיונות שוטטו לי בראש בכמה ימים האלה. היה גם שלישי, אבל הוא נשתל על ידי מישהו אחר.
מראה.
כישלון.
אני מתגעגע. חסרים לי דברים, חסרים לי אנשים. אבל שאני אודה בכך, זה נדיר.
אִמרו לי שאתם מתגעגעים אליי, גם אני מתגעגע. זה היה חסר לי, גם לי זה היה חסר. אני אוהבת אותך, גם אני אוהב אותך.
מערכת התגובות המותנות לוטשה והוברקה עד אובדן כל דבר אחר. שמשהו ייבקע ממני בכוחות עצמו, שלא כתגובה, זה יצטרך להיות די חזק.
צריך להיות הפתח הזה אל תוכי. כשמשהו נכנס, גם משהו משלי מזדחל החוצה. קטוע באמצע בדרך כלל, כי הפתח נסגר.
נכשלתי בבחן של שאלה אחת בפיזיקה, שאלה בדיוק כמו אלה שקיבלנו בכיתה ולבית ושהצלחתי בלי דקה של מחשבה אפילו.
אחרי הבחן, אני ושאר הנחשלים (שכנראה גם נכשלו) נשארנו לדבר קצת עם המורה. היא דאגה להזכיר לנו להעתיק את שיעורי הבית. כל הזמן הזה אני אמרתי לה שאני בטח פיקששתי איפשהו בדרך ושזה מעצבן אותי לא לדעת איפה פקששתי. במיוחד כי ארבע פעמים פתרתי את התרגיל וארבע פעמים הגעתי לאותה התשובה השגויה.
המורה אמרה שזו כנראה טעות בשיטה שלי, אם ארבע פעמים קיבלתי את אותה התשובה השגויה. והיא אפילו אמרה לי שאני אקדיש יותר זמן לשיעורי הבית.
אחרי שהיא יצאה מהחדר עלתה לי מחשבה מעניינת לראש. אני בטוח שאני יודע את החומר. זה חומר קל. זה תרגיל קל, פתרתי כבר כאלה בלי שום בעיה.
או אולי, רק אולי, אני באמת לא יודע את החומר טוב כמו שאני חושב. אולי, רק אולי, המורה צודקת. ואולי, רק אולי, בזה שאני חוזר על "איפה פקששתי?" אני מנסה לשכנע רק את עצמי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
