בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
שכחתי.
יום הזיכרון בא להזכיר לי את כל סיפור השואה הזה. זה רחוק. זה ישן. זה מה שאני לומד בשיעור היסטוריה. לא שמתי לב שמחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
אני לא יודע אם להרגיש בוש בעצמי או מה. אף אחד לא יודע ששכחתי. מי שיידע לא יהיה לו אכפת, כי אין באמת הרבה מה לומר על זה. אני זוכר, אני נזכר, אני מחפש בארון ושם את המסיכה המתאימה.
יום של אבל זה לא יהיה. איכשהו אני לא חושב בו אותו הדבר כמו מה שחשבתי כשהייתי ילד קטן. זה לא יום עצוב, זה יום כמו כל אחר, רק עם פעילויות מעצבנות ואנשים שצריך לתת להם התחשבות מיוחדת.
שעות עם מחנך, טקס, שתי פעולות בחוגי סיור ברצף, אחת של החוג ושנייה של שנת היו"ד.
מה אני הולך ללמוד? לאיזה הבנות על השואה אני הולך להגיע? אני יודע שהיו זוועות. אני יודע שהיו אנשים ששרדו. אני יודע שהם ראויים לכבוד, הערכה והתחשבות שלי. על מה יש לדבר איתי בנושא? "פעיל" חברתית אני עד כמה שאפשר להיות בלי שאני אהיה אחד מאלה שכותבים עליהם בעיתון שהם מנהיגים איזו תנועה כבר בכיתה י"א. לשכנע אותי להפגין שיביאו לניצולים כבר את הפיצויים אתם לא תצליחו.
או, אני אוכל לדבר על זה, ולומר כמה שזה חבל ואיזו בושה וחרפה זו למדינה וכמה שהמצב לא בסדר. אבל אני לא אפעל. אין לי את הכח לזה ויש לי דברים של אחריות אישית שבאים לי לפני האחריות ההדדית. גם ככה בתחום האחריות האישית אני לא עקבי בזמן האחרון.
למה אני חושב שהדבר היחיד שינסו לעשות איתי בגיל הזה ביום השואה הזה הוא לשכנע אותי להפוך לפעיל יותר? כנראה יותר מדי זמן שביליתי בחברת רכזת המחויבות האישית.
על מה הולך להיות הטקס? אותו דבר מדכא, שגורם לך לשבת בכיסא בצורה לא נוחה. לפעמים מתחילים לרחף קצת, רק מחכים להודעה שהצפירה תהיה בכל רגע.
למרות שאני יכול להעיד לפחות על עצמי שיש לי איזה עוגן בריחוף הזה. ארשת הכבוד והרצינות, מסיכת הכבוד והרצינות. לא... אני יושב בכיסא בשקט. נראה כמה שיותר קשוב. להריץ בדיחות אפשר, אבל אני מרגיש שזה לא במקום ומתעלם. ונבוש כשאני מריץ איזו בדיחה. לא בבדיחה אבל, בצביעות בכך שאני מתעלם מאלה של אחרים אבל רוצה להשמע בעצמי. עיניים ממוקדות, אוזניים מפוקסות. אני הולך להפגין כמה שיותר כבוד במעמד.
לפחות אני עוד מבקר את עצמי תוך כדי. מגביל ובולם את עצמי. מרגיש בושה וחרטה.
אבל הקופים האלה שיושבים באולם שכולם שומעים. המפגרים האלה שצוחקים בצפירה. אם לא הייתי כזה פחדן.
אם הייתי חושב שזעם הוא לא מוסרי עוד הייתי נבוש במחשבות שרצות לי בראש בזמן הצפירה, בזמן שאני שומע אותם צוחקים. צליל הבשר שפוגע בבשר, העצמות הנשברות, האנקות המשתתקות. ובו בזמן המחשבה הנגדית, שלי בורח מהקרב עם הזנב בין הרגליים. כנראה שהבלימה הזו עובדת לשני הכיוונים.
והאידיוטים, אם טורחים לברר מי הם, מקבלים נזיפה קטנה. אולי בית הספר בוחר לעשות מהם איזו דוגמה ציבורית גדולה. נותן להם יום חופש שניים מהבית ספר ושולח את המחנכים והמנהלת והיועצת שיספרו לנו כמה שזה לא בסדר מצידם.
אני תמיד צוחק מבפנים ברגע שהם מבינים שהם חוזרים על עצמם ושזה יכול לעניין אותנו פחות למה מה שהם עשו זה לא בסדר. המבין יבין ובזה שלא תטפלו כבר בשנה הבאה.
שוקע לאט לאט לדיכאון של מחר.
סתם, מחפש להיות אנטי:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=546922&blogcode=9102411
"*הצדעה* לך, גפרור. אתה יכול להמשיך להזדעזע כמה שאתה רוצה. כלום לא הולך לקרות. כולם מזדעזעים.
בחזית הדיון הציבורי זה לא. אולי ליום יומיים לפני ואחרי. אולי שבוע אחרי. ומה אז? אתה תמשיך לחכות לשנה הבאה כשיהיו אפילו פחות ניצולים, ותקשר לפוסט הזה ותגיד שהרחשים שלך לא השתנו ושאתה ממשיך להזדעזע איך אף אחד לא עושה כלום.
ווואלה, אם אתה פעיל בנושא, תתעלם ממה שכיוונתי ישירות כלפיך. תשנה את אתה ל, "אנחנו."
אני לא מתיימר להזדעזע. ככה זה. אנחנו אדישים, חוץ מאולי יום יומיים בשנה. "
יותר הצחיק אותי לקרוא את התגובה של עצמי כשעדיין הייתה לגפרור תמונה של אנשים לבושי מסכות בבלוג. כנראה שאני לא מדוכא מספיק בשביל מחר, לא עדיין, לפחות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
