בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
עכשיו? דווקא עכשיו?
תמיד טוב להפתח כלפי מישהו. הפתיחה היא טוטאלית. מתחילים לומר מה שרוצים. בלי קשר למה שנפתחתם לגביו. אם האדם נבהל ונסוג, אז חבל, אבל לפחות הורדתם את זה מהלב. אם לא..? אני לא ממש בטוח איך לנסח את היתרון בזה. חוץ מזה שזו תחושה טובה.
אני תמיד מגביל את עצמי כשאני כותב. מגביל את עצמי כי אני מתחיל לקרוא את מה שאני כותב תוך כדי. וזה לא נראה לי. זה נראה לי מעצבן ומלא ביומרה וביוהרה וכאילו שפשוט יהיה בא לי לגלגל עיניים מרוב הקשקושים שאני רואה. ובו זמנית גם לא. כי אני יודע שאני כתבתי את זה ושרציתי שזה ייצא ועל כל דבר שאני מוחק שהוא לא איזו שגיאה, חבל לי.
קטע משיחה (אולי עדיף שסימן השאלה יעמוד אך ורק על שיחה. יותר כמו מונולוג.)? התחלתי לכתוב שאני מרשה לעצמי קצת חופש בניסוח מחדש. אולי יהיה עדיף אם אני אשאיר את זה כמו שזה. זה בטח תופס את הלך הרוח יותר טוב כמו שזה.
"סתם, טיעוני סרק שאני מרכיב לעצמי בראש.
אוי זה נשמע כמו שם יפה למשהו.
בא לי לכתוב שיר.
אבל אני גרוע בלכתוב שירה.
תמיד אני יכול לבקר את עצמי ולומר שזה יוצא עם יותר מדי פוזה. עם יותר מדי יומרה ויותר מדי יוהרה. יותר מדי תחושה של, "אני כותב את השיר הזה, ולא משנה מה תאמר, הוא טוב יותר ממה שלך יש לומר, ומה שיש לי לומר הוא מדהים. תמשיך לקרוא. למה עצרת?"
ועכשיו הרשמתי את עצמי אבל אני לא יודע אם להתלהב מזה או לא. ואם כן, אז איך מתלהבים מעבר לחיוך זחוח וציפייה למחמאות?
הררמף. דווקא עכשיו מתחיל לזרום הכל."
לפחות מחמאה אחת קיבלתי הערב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
