בגוף מדבר |
כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
אילוצים
עמדתי לכתוב שאני מניח, אבל אני יודע שאני בחור פייסן. אני מתנצל על דברים שאין לי עליהם השפעה ושאין לי בהם אשמה. גם אם תאמרו לי שאני לא צריך להתנצל אני אעשה את זה בכל אופן. רק בשביל להרגיש שאני מפייס.
בלי רגע אחד לעצמי, בטח שאין לי זמן לחשוב. ולמה בעצם אני צריך זמן -לעצמי- בשביל לחשוב?
מצחיק אותי איך שיש דברים שאני לא רוצה לכתוב עליהם פה, ויש דברים שאני לא רוצה שיראו אותי כותב עליהם פה. דברים שפשוט קורים בחיים שלי, ודברים על אנשים שלא יודעים שהבלוג הזה קיים.
הגיוני שאני ארגיש כאילו שאני מרכל. מרכל בקנה מידה מאסיבי אפילו. מרכל באוזני כל מי שמוכן להקשיב.
אני מגביל את עצמי יותר מדי במה שאני כותב פה. התחלתי כבר שלוש פסקאות שונות, ובשלושת המקרים האלה החלטתי שאני גולש יותר מדי לדברים שאני לא רוצה לדבר עליהם. דברים שמעניינים לקרוא, גבולית פחות, מאשר מה שאני כתבתי עד עכשיו.
יש מי שמעניין אותו לקרוא על חיים של אנשים אחרים. ויש במה להתעניין, אבל החיים שלי משעממים. פשוט ככה. אני לא עושה הרבה, ובכל זאת רוצה לכתוב על זה הרבה. וזה מרגיש לי כל כך מטומטם. מי רוצה לקרוא על זה שקיבלנו אתמול תעודות זהות? קצת יותר מעניין זה שאני חושב שכשכבת גיל אנחנו אדישים לחלוטין לכל מה שמנסים לעשות בשבילנו, אבל האינטרו לזה צריך להיות ארוך. וזה נראה כמו יותר מדי עבודה בשביל פחות מדי הספק.
נראה אם אני מוצא קצת יותר זמן לחשוב. למה אני מרגיש שאני מאכזב את עצמי אם אני לא כותב כל יום?
דכאוני אני לא. רק רעב וזקוק למקלחת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
