כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
מה שחיכיתי לו כל הזמן הזה?
יש לי הרבה מה לכתוב עליו. או לפחות, לא מעט שאני רוצה לכתוב עליו.
ממש דקות אחרי הפוסט של אתמול כבר חשבתי על שטות-שתיים שאני רוצה גם לכתוב עליהן. וידעתי שאני אתן לזה לחכות עד היום.
החלטתי לקחת חתיכת נייר לכתוב עליה.
זה התחיל כרשימת מכולת של מחשבות תועות שרציתי לפתח. אז רשמתי שלוש מילים בגדול והקפתי אותן בעיגול, לכתוב, אהבה, חלומות. אם כבר אני כותב את קצוות החוטים האלה, והחלטתי שהנייר לידי תמיד, למה לא לכתוב מה שגם שווה כתיבה. ביטויי אהבה שטותיים, רומנטיים וקיטשיים משהו (כרגע נכנס עוד משהו לרשימת המכולת) וחלומות.
פעם שמעתי שזה נחמד לרשום ברגע שקמים, את מה שהיה בחלומות בלילה. בינתיים לא היה משהו ששווה לדווח עליו, נראה איך זה מתפתח.
אבל אם כבר בנושא דף הכתיבה והחלומות שבלילה...
התמכרתי לדף. הרשימה ארוכה, והיו כמה פעמים שהזדחלתי מהמיטה לעבר השולחן בשביל לרשום משהו שעבר לי בראש. וכל פעם שחזרתי אל מתחת לשמיכה, קיוויתי שאני ארדם מספיק מהר שלא תנוח עלי ההשראה שוב. נראה אם מה שיוצא מהכתיבה מצדיק את התואר הזה, השראה.
ככה זה המשיך גם במשך היום. מדי פעם הייתי חושב על משהו ומרגיש שאני חייב להוציא את הדף מהכיס, לפתוח קפל ראשון, שני, שלישי ורביעי ולכתוב את מה שהיה לי לכתוב.
לקפל שוב קיפול ראשון, שני, שלישי ורביעי ולדחוף את הדף לכיס.
צעד אחד. שניים, ושוב הדף קורא לי. אני לא יודע אם להודות על כך שהייתה לי הברקה או להתעצבן. נראה כבר אם זה יוצא משליטה או לא.
זה ממכר. הסיפור הזה של להתחיל לשמור את כל מה שאני חושב עליו. לא לזרוק, ובמקום זה לפתח. להשאיר איזה סימן, משהו שלא ייעלם, ומשהו שאחרים ייראו. להחליט שאני לא מפחד ללכת למקום הזה של השמאלנות והקשקוש הרגשי.
הראתי את הפוסט הראשון בבלוג לידיד שלי. הוא צחק לי בפנים, לא שלא ציפיתי לזה. לעיתים נדירות אני אומר, או בכלל מסוגל לומר, את מה שאני כותב. בטח ובטח שלא כאשר אני מדבר עם ידיד בחור. יש ציפיות, ואחת מהן היא לא להיות שמאלני נחנח שכותב על *כאן נכנס טון מזלזל ונשי* הרגשות שלו, ומה שהוא חושב על העולם.
לא ממש אכפת לי, הכל בצחוק. אולי מתישהו זה ישנה לו. גם ככה כל החברות שלנו זה הקנטות והשפלות, הכל ברוח טובה כמובן. אם הייתי סופר את מספר הפעמים שאנחנו מקללים אחד את השני ביום, היה נגמר לי המקום על דף הכתיבה.
כנראה הייתי צריך לכתוב את זה בהתחלה, אבל אם כבר קראתם עד לפה. יש קצת שינויים במסלול של הכתיבה. חופשית וזורמת היא תהיה הרבה פחות, אני מתכוון לרצות את רשימת המכולת. אבל לפחות אני אתן לכם קצת אזהרה מראש כשאין מעבר חלק בין נושא לנושא.
למרות שאני חייב לומר, אני מאוד מרוצה מאיך שהפתיח התפתח (אני גם מרוצה ממשחק המילים), הייתה לא מעט כתיבה "חופשית" עד שהגעתי לרשימה.
רגע על זקפות. אני יודע בדיוק מה אתה מנסה לומר לי. אבל פה? באוטובוס? מול\עם האישה הזקנה הזו? מה הקטע שלך, אה?
מעבר חלק לפריט הבא. אומרים לי לא מעט שאין לי טקט. רוב האנשים אומרים את זה בנימה נוזפת, שאני צריך קצת יותר, אבל מיעוטם מציגים עובדה בצורה אובייקטיבית.
זו רק שאלה של זמן עד שאני מדרדר שיחה לשלפוחיות שיש לי ברגליים. זה, או שאני קורא למישהי\ו כלבה\זונה\מפגר\דביל. בהלצה, כמובן, אבל בכל זאת תוך כדי העמדתם על טעותם. נדיר מאוד שאני פוגע במישהו, אבל הקטע הזה עם הטקט זה משהו שאני מקבל הרבה.
וזה בכלל נורא כשאני עושה את זה עם אנשים שרק עכשיו פגשתי, כמובן שיש איזה זמן חלון של התאקלמות, אבל יש לי הרגשה שאני לא נותן לזה אותה כמות זמן כמו אנשים אחרים.
הרגשה. לא רגש.
נדיר לי מאוד להרגיש רגש, ולא הרגשה.
וקל לי מאוד לשכנע את עצמי שכמעט כל מה שאנשים אחרים היו מגדירים כרגש, מבחינתי הוא רק איזה ניסיון להציג אותו.
אדם עצוב. מה זה אומר? האדם עם דמעות בעיניים. האדם מצוברח ומתנהג בצורה אנטיפתית. הוא חייב? ממש לא. זה שיש משהו שמעיק עליו בחיים לא שולח אותו כתוצאה ישירה למקום הזה של המגעילות או של הצברוח. הוא בוחר ללכת לשם ולהציג את זה ככה כלפי אנשים אחרים.
לבוא ולבקש נחמה, "נחמה בבקשה, רע לי." זה לא משהו שקל לעשות.
תתחיל להראות כאילו שאתה במצב עלוב, אנשים יבינו שמצבך עלוב למדי ויתחילו לשאול שאלות.
אולי, רק אולי אני שמח תמיד.
החיים שלי פשוטים ו... מה המילה שאני מחפש? חסרי אירועים.
טוב לי. למה יש לי להשוות את מה שיש לי כך שאני אהיה יכול לומר שאני שמח באמת?
אני מרומם-רוח+?
מה המשבר הכי גדול שהיה לי אי פעם? כשישנתי מצהרי שבת לבוקר ראשון והייתי לא מוכן למבחן להיסטוריה וזה דפק לי את הציון? גם כן משבר.
אוי, זה נשמע כאילו שאני לא מרוצה מזה שהחיים שלי פשוטים. אולי אני לא באמת.
יומרני מאוד כל הסיפור הזה של הבלוג. לחשוב, לא, להאמין שיש מישהו שאכפת לו ממה שיש לי לומר. זה גורם לי לרצות לבקר את עצמי. אבל על מה? על זה שאני כותב את מה שאני חושב? אני יודע שאני אתאכזב אם אף אחד לא יקרא את זה. זה ברור.
מאיפה האשרה שלי להתאכזב אם יוצא שאת מישהו זה לא מעניין מה שאני חושב? אני לא צריך אישור של אף אחד בשביל זה.
אף פעם לא שמרתי על יומן. לא יומן אישי ולא יומן של אירועים\לימודים.
העדפתי לזכור הכל בראש, וזה הולך לי לא רע בכלל, למרות שיש אנשים שיאמרו שיש לי זיכרון של דג זהב. כנראה שמה שאנחנו שוכחים הוא, בדרך כלל, מה ששווה לנו לשכוח ומה שאנחנו זוכרים באמת שווה זכרון. סלחו לי על הרגע הזה שנשמעתי בו כמו ספר ציטטות.
זהו לבינתיים. אספר על תחביב היחפות בהזדמנות.
מצטער אם אני מפר עוד איזשהן הבטחות בקשר לכתיבה. נראה אם אני מוצא זמן לחזור לזה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
