כינוי:
אנטולי בן: 34 MSN:
תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2008
חדש
כשנרשמתי שאלתי את עצמי... רגע, לפני זה, למה אני נרשם באמת? גחמה ורצון לכתוב את כל הקשקושיידה הזו שעוברת לי בראש. כן, זה תירוץ טוב ככל אחר.
בכל אופן, כשנרשמתי שאלתי את עצמי אם להשאר אנונימי או לא. אף פעם לא טרחתי להיות אנונימי באינטרנט, זה שאני באינטרנט ולא פנים-מול-פנים עם מישהו זו אנונימיות מספיקה.
ולא, אנטולי זה לא רק כינוי. תעשו קצת מחקר, אשכרה קוראים ככה לאנשים. ולא, זה לא סיפור עצוב. נחמד שיש משהו מייחד.
יותר מנחמד, כמה דברים אנחנו עושים בשביל להרגיש מיוחדים, לבלוט מהקהל. אפילו לא מהקהל, פשוט מהשגרה שאנשים, ואנחנו עצמנו התרגלנו לראות את עצמנו בה, לא?
מחשבה.
מעניין אם יש אי שם בחוץ מישהו שמה שהוא עושה בישרא זה לחפש בלוגים חדשים. רק כדי לראות איך אנשים רק מתחילים. אולי ככה הוא חושב זה הכי מעניין? אנשים שעוד לא נכנסו לאיזו שגרה של כתיבה. אנשים שלא נגמר להם על מה לכתוב ויש להם רק עם מה לזרום.
ואולי מדי פעם הוא מוצא על מי להתביית. מישהו באמת יוצא דופן שהוא חושב שיהיה שווה להמשיך ולקרוא אצלו. רק אולי.
אפרופו "רק אולי"-ים כאלה, אני משתעשע ברעיון שאדם כזה קיים, ולא רק שהוא קיים אלא הוא גם במקרה נכנס לקטע המסוים הזה בבלוג הזה, בין אם זה הראשון והיחיד, או אחד מני רבים, ומתפעל מכמה שקלעתי בול. לא רק שהוא מתפעל, אלא הוא גם קובע שהבלוג שלי הוא אחד מאלה שהוא יפקוד שוב ושוב.
אני אוהב להשתעשע במחשבות. מה שאני אוהב יותר זה כשהן מחליטות להשאר. אפילו אם אני מצליח להפריך את הסיכויים לקיומן. אני לא יודע מה עובר לאנשים אחרים בראש, בטח ובטח לא אנשים שאני לא מכיר, ולא אנשים שאני לא בטוח בקיומם.
אפילו שאני אומר לעצמי שזה רעיון מטופש, אני מתאפק מלכתוב, "לכו תדעו, אולי הוא באמת יבוא."
מצאתי לי מחשבה כזו שלא עוזבת אותי.
לפני כמה זמן הגשתי עבודה בספרות, ההנחייה היחידה הייתה שנכתוב מה שאנחנו רוצים אחרי שקראנו ספר (מצחיק שהתחלתי לכתוב "כתבנו ספר" ואז מחקתי) ושהאורך של זה יהיה ±1500 מילים. אה, ושיהיה קשור לספר.
בכל אופן, קשקשתי כמו שאני מקשקש פה, קצת מילאתי מקום עם הסבר על העלילה, ואז הוספתי איזה קשקוש על איך שאני חושב שכל מה שאנחנו עושים זה בשביל הפוזה והרושם שאנחנו עושים על אנשים אחרים או על עצמנו. לפחות כמניע נסתר.
חזרה למה שהביא אותי לנושא המרתק מאוד של העבודה שלי בספרות, השתעשתי לי בזוג מחשבות סותרות.
האחת, שהמורה תקרא את העבודה שלי, תתפלא מיופייה ומהבנתי המדהימה את ההוראה לכתיבה חופשית וזורמת ולא רק שתיתן לי 100 אלא שתרצה גם להציג את העבודה בפומבי ותודיע על כך בכיתה בזמן חלוקת הציונים.
והשנייה, שבזמן חלוקת הציונים המורה תגיד לכולם את שלהם, ורק לי תגיד לבוא אליה אחרי השיעור ותבקש ממני לכתוב אותה מחדש.
ויש גם אפשרות פסימית. לא הרשמתי אותה לא לכאן ולא לכאן. לא בתובנות מעמיקות, ולא בשטויות שהיא בשנים של ניסיון כבר ודאי שמעה לא פעם ולא פעמיים. ציון פושר, 80.
מאוד הייתי רוצה לחשוב על עצמי כמיוחד. אני חושב שאני אשמח גם לנכשל ודרישה להגשה מחדש. רק הציון הפושר באמת מרתיע אותי.
נראה כבר ביום רביעי. עד אז שלושת המחשבות יטרידו אותי, מעניין שסידרתי אותן בסדר שהן היו משמחות אותי לו היו מתגשמות.
טוב, נקטע בינתיים רצף המחשבה. על הרהוריי מהתחביב החדש של לרוץ יחף ברחוב אני אספר בפעם אחרת. מחר בטח, כי אין לי ממש שום דבר יותר טוב לעשות.
אגב, את הבנאליות, מה עשיתי במשך היום\שבוע, מה אני עושה עם החיים, על מה דיברתי עם מי ואיך אני מעביר את הזמן, אני אשתדל שלא לכלול. לפחות מתי שזה לא משמש כאיזו יחידת מעבר למחשבה מבורברת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
