אני לפעמים נזכר בדברים, אני לא יודע להגיד אם זה פלאשבקים באמת. אני אף לא עשיתי סמים מהסוג הזה. רגע קטן בסדרה שאני צופה, משפט שנשמע בעבודה, חלום שהיה לי בלילה. אני נזכר באישפוז, באיבוד שפיות, בכעסים, בהררי האשמה שהעברתי על עצמי ועל הסביבה שלי. לפעמים הפרספקטיבה שלי על דברים משתנה מהרגע שבו חוויתי, לרוב מתוך התפכחות מסויימת. הכי מציק שהזכרון מרגיש אותו דבר, גם אם הוא בווליום נמוך.
ואז אני קצת מת מבפנים. כי הכאב עוד שם קבור בהררי שומן ופקפוק עצמי שאני משמר. פקפוק עצמי, משמע שאני מבקר את המחשבות שלי ומנסה לבדוק האם הם סבירות או מעוותות את המציאות.
דוגמא למחשבה: היה גור כלבים שאחת האקסיות שלי מצאה וטיפלה בו. הכלב שלה היה מאוד ידידותי אליו רוב זמן ואז יום לפני נסיעה שלה לחול הוא התחיל להתעלם מהגור. זה מכיוון שהוא גסס. בסוג של סצנה קורעת לב התחלתי לדבר אליו ולנסות לטפל, זה נראה כאילו הוא מתחיל להרגיש טוב יותר. יום למוחרת הסופש נגמר ואני עזבתי לדירתי. האקסית נסעה לחול והגור היה עם אמא שלה. בדרך לשדה התעופה היא קיבלה טלפון שהוא מת.
הכאב של מותו של הכלבלב הזה זכור לי, והזכרון מציף את הכאב. לעומת זאת מה שכואב יותר זה שאין לי את רוח הלחימה הזאת שמתנגדת למה שאינו צודק. חוש צדק פנימי חזק שאומר שזה לא הוגן שגור בין יומו יסבול כך וימות. שהוא ראוי לחיות יותר ולחוות יותר. זה ממש הרגיז אותי עד היסוד. אני לא מתרגז מדברים שכאלה כמו פעם, משהו בתוכי כבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
