"אין כלום,יש הכל
בסוף אתה הופך גרגר של חול
כמו כולם
עכשיו היבשה הופכת ים
ים כחול
תהיה אתה כשתהיה גדול
או קטן
לא חשוב תמיד תהיה
לבד
לבד
אין כח לזרוח
להיות סתם אף אחד
לבד
לבד
לברוח
לשכוח
להיות לא מיוחד
טיפשים חכמים
עולם שלם של כעסים צפופים
בהמון
המון יכול לקרות
זה שגעון
שחולף
נלך בתלם ולא נתכופף
אהבה הולכת וחוזרת שוב
לבד
לבד
אין כח לזרוח
להיות סתם אף אחד
לבד
לבד
לברוח לשכוח להיות לא מיוחד
לבד...........לבד........"
לא יודעת למה,אבל כתבתי את השיר
שיר נפלא לדעתי של כפיר אפשטיין המוכשר
אז אני רואה שאין פה קוראים,אני אכתוב לעצמי
אשמח אם תביעו את דעתכם
טוב אז על מה רציתי לדבר?
זה נשמע קיצ'י ואידיוטי,אבל אני לא מרגישה מיוחדת
לא מיוחדת מספיק
לא מוערכת.למרות שכן מעריכים אותי
אבל אינני חשה בזה מספיק
אני לומדת,משקיעה .ולא בשביל לרצות אחרים
אלא לרצות אותי
וגם שאני מקבלת את הציון הכי גבוה במ"מ
אני עדיין לא מרוצה
לא מהמשקל שלי.
אוח,המשקל שלי
נושא ענקי בפני עצמו...
בפוסט הקודם אני מקווה שהבנתם מה הקטע שלי עם אוכל
אך תמיד עומדת בפניי הדילמה של:
האם לחזור לדיאטת כסאח? או לאכול נכון?
האם טוב שאני נראת בסגנון ה'הרואין שיק'?
או שיותר יפה להיות טיפה מלאה עם חיוך חושף שיניים וזוהר שקורן ממני?
זה נורא מתסכל להיות לא מרוצה מעצמך
אומרים לי (הסביבה) שעד שאני לא מערכיה ואוהבת את עצמי,אף אחד אחר (בנים) יעשה זאת..
מי ירצה מישהי שלא אוהבת את עצמה?
מרגיז אותי שאני נקראת ילדה "איכותית" ובעצם ואף אחד לא שם עליי
סותר את עצמו מאוד
ואני לפעמים מרגישה לבד.. או שאני תמיד מרגישה לבד
ופשוט התרגלתי לזה..
אני פאקינג בת 15 וחצי ומפספסת את התקופה היפה שיש בחיי
רואה את זה עובר מול עיניי ולא עושה שום דבר
ומה אתם חושבים? (אם יש כאן מישהו בכלל)..
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
