בלוג לפריקת מתח ועצבים

עדות

הם שרדו את המלחמה הנוראה ההיא, שרדו את חלום הבלהות של מחנות ההשמדה. הם גיבורים, הם מלח הארץ. הם הגיעו לכאן מהגיהינום עצמו, בנו את עצמם מאפס, בנו את המדינה הגנו עליה. הם הגנו עליה בחירוף נפש וחלקם אף נתנו את חייהם בשבילה. הם חינכו את דור העתיד, הם עשו כמיטב יכולתם, וכעת כשהם מגיעים לגיל זיקנה הם נזרקים לרחוב. הכיצד זה ייתכן שבמדינת ישראל, שבבתי הספר שלה מלמדים את הילדים על זוועות השואה, ומדליקים משואות ועורכים טקסים לזכר השואה, כיצד ייתכן שלא דואגים לאלה ששרדו? כיצד ייתכן שניצולי שואה חיים בקו העוני, רעבים ללחם?! אני מזדעזע רק מהמחשבה שאדם מבוגר שעבר בחייו יותר ממה שרובנו נעבור, צריך להלחם בשביל לשרוד! לא מגיע לו לחיות כמו כולנו? היכן כול אותם שרים וחברי כנסת שמדברים על החשיבות של זיכרון השואה, היכן הם כול אותם דברנים גדולים כשזה מגיע למעשה? הם נעלמים להם, אינם פנויים לתת תשובה או לעשות מעשה.  המדינה מפרישה סכומים זעירים לטובת הניצולים, כו להשאר הולך למקומות לא ידועים. הניצולים הם הקשר הכי חזק שלנו לאותה תקופה נוראה. הם הולכים ומתמעטים, עלינו לדאוג להם ולרווחתם, שכן הם הנכס הכי יקר שיש לנו. הם כול מה שנשאר מאותה תקופה נוראית שבה העולם שתק.

הרי אחרי שאחרון הניצולים יעזוב אותנו, לא ישאר מישהו שיוכל לספר את הסיפור הנורא הזה באותה צורה שבה הניצולים סיפרו את הסיפורים שלהם. אף מוזיאון ואף ספר לא יוכל ללמד אותנו על זוועות השואה כמו אותם ניצולים.  ובקצב הנוכחי, שבו הממשלה מפקירה את הניצולים ומתעלת את כספיה למקומות אחרים, אני לא בטוח שהניצולים יהיו איתנו עוד זמן רב...

הטלפון האדום

רב חשוב הגיע לביקור בוותיקן. הוא בילה בוותיקן כשבוע שבמהלכו הוא ביקר בכול המקומות הקדושים בוותיקן הוא נפגש עם הקרדינלים ועם אנשי דת שונים,קיים איתם שיחות בנושאים כאלה ואחרים ובסופו של דבר הוא הגיע לפגישה המיוחלת עם האפיפיור. הרב נכנס ללשכתו של האפיפיור וראה שעל שולחן העץ המהודר שלו ישנו טלפון אדום וגדול. "תסלח לי אדוני האפיפיור" פתח הרב "תמה אני, למה משמש הטלפון האדום הזה?". "אהה הטלפון הזה..." אמר הפאיפיור בחיוך "זה קו ישיר לגן עדן". "האם תרשה לי להשתמש בטלפון לשיחה קצרה?" שאל הרב והאפיפיור נענה. הרב הרים פאת השפופרת ובאמת זה היה קו ישיר לגן עדן! הרבה ניהל שיחה ארוכה ובסופה כאשר הניח את השפופרת הוא אמר לאפיפיור:"זוהי בוודאי הייתה שיחה יקרה מאוד, הרשה לי לשלם עליה" בתחילה האפיפיור סירב אך לאחר מספר דקות של שכנועים מצד הרב הוא הסכים לקבל את התשלום. כמה אלפי לירות החליפו ידיים.

כעבור כמה חודשים החליט האפיפיור לבקר את חברו הרב בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ וטייל בה. הוא ביקר במקומות הקדושים לדתות השונות ובסופו של דבר הגיע למשרדו של הרב. שם במשרד על שולחן עץ קטן בין המון ספרים האפיפיור גילה לתדהמתו טלפון אדום וגדול בדיוק כמו שלו! "הכיצד זה ייתכן?!" חשב האפיפיור "קו ישיר לגן עדן זוהי זכות ששמורה רק לכס הקדוש!". האפיפיור התיישב מול חברו הרב ושם שוחחו מעט ולאחר שעה קלה שאל האפיפיור מה תפקידו של הטלפון האדום. הרב ענה:" מייד לאחר הביקור שלי בוותיקן החלטתי להתקין טלפון דומה לשלך אצלי במשרד" האפיפיור שאל" האם תרשה לי להשתמש בו לשיחה?" , והרב הסכים. האפיפיור הריב את השפופרת ולאחר שיחה שארכה כשעה וחצי הוא הניח את השפופרת ואמר שהוא רוצה לשלם על השיחה כי היא בטח נורא יקרה. הרבה הסכים להצעתו ונקב בסכום:"חמישה שקלים". כיצד ייתכן שהשיחה הארוכה שניהלתי כ"כ ארוכה?" שאל האפיפיור. "אהה זה " אמר הרב בחיוך, "ובכן, מפה זאת שיחה מקומית".

אוף בא לי לבקר בירושלים ואין לי איך להגיע, הטיול האחרון שלי שם השאיר בי רושם עמוק....

קול ינשופים עתיקים...\יצחק שלו

קול ינשופים עתיקים

עולה מעמק המצלבה

שלושה שם ישבו בליל,

בתווך יקדה להבה.

האחד- כבר טבע במים

ומשנהו נפל משחקים

ולשלישי לו הותיר האלוהים-

לספוד לרעיו השותקים...

השיר נלקח מהספר "אלוהי הנושק לוחמים" של יצחק שלו, ספר שירה מדהים שאני ממליץ עליו בחום.

הספר דיי ישן (נדפס איי שם בשנות החימישים) אך אם מישהו מכם יניח את ידיו על עותק אני ממליץ לשמור אותו, גם אם אינכם חובבי שירה. בספר הזה נשתמרה ארץ ישראל של פעם, אם בשירה ואם בקטעי הקריאה שבסופו, ספר חובה בכול ארון ספרים.

קראו את השיר, ואמרו לי מה אתם חושבים שהוא מסמל בעיניכם. וכמובן העבירו ביקורת על הבלוג. בין אם הביקורת היא על צורת הכתיבה שלי ובין אם היא על התכנים שבו. אני חי מביקורות.

היופי הוא מצרך נדיר במחוזותינו

לעיתים כשאני נמצא בבית הספר, יש לי הרגשה שאני שוהה בבית בושת, או מינימום בחוף הים. לבנות בשכבה יש הרגל מוזר לחשוף כול פיסת בשר בגופן לציבור הרחב. הן מתלבשות כאילו הן מינימום דוגמניות על. הן מהלכות בגאווה כשהמכנסונים הקצרצרים שמכסים אותן היו גורמים ליצאניות בתל ברוך להסמיק. האם הן חושבות שכך הן ימשכו בנים אליהן? כך ימשכו אליהן רק ערסים למיניהן שראשם מלא קש ודעתם נתונה רק לבשר. גברים אמיתיים לא ימשכו אליהן. כול אותם אנשים איכותיים, שראשיהם על כתפיהם, הם לא ירקו אפילו לכיוונן של אותן פקאצות ופרחות למיניהן. ואני שואל את עצמי? האם עד כדי כך התמכרנו לאידאל היופי?

האם הפסקנו לשפוט את הקנקן לפי תכולתו, ואנחנו שופטים את הספר לפי כריכתו בלבד? הייתכן שאנחנו כחברה, הגענו כל כך נמוך? אני בטוח שישנן עוד נקודות אור בדמות אנשים שמסתכלים לעומק. אנשים שבוחנים את האדם שלפניהם לא רק לפי נתוניו הפיזיים אלא גם לפי אופיו שכלו ומזגו. אנשים כאלה אני מחפש ואני יורק דם עד שנמצאים שניים או שלושה בודדים. ומכאן נובעת השאלה- מדוע זה קורה?האם זאת אשמתן של תוכניות טלוויזיה כגון "הדוגמניות" ושאר זבל הריאליטי הזול שמחדיר לראשינו את אידאל היופי והסגידה לבלונד? או שאנחנו בעצם אשמים בזה. אנחנו שקענו לאט לאט בתרבות של טיפוח עצמי, תרבות שבה רק היופי חשוב ולא השכל?בעיני יופי אינו נמדד רק במראה חיצוני, היופי נמדד בהתנהגות, חכמהו אופי. היופי הפנימי שקול ליופי החיצוני, ובלי היופי הפנימי ליופי החיצוני אין כול ערך.

קשה למצוא בימינו בחורות איכותיות. בנות שבאות מבית טוב,בנות שמתנהגות כבנות אדם ולא כחיות טרף,  בעלות אופי, שניתן לנהל איתן שיחה, בנות שחושבות על דברים קצת יותר עמוקים מאשר טלוויזה ורכילות,  בניגוד לכול אותן פקאצות שכול מה שמעניין אותן הוא רכילות וסלבריטאים למיניהם. בנות שניתן לנהל איתן מערכת יחסים רצינית,בנות שלא יהלכו בבית הספר כאילו הן בעבודה בתל ברוך, נשים אמיתיות ולא ילדות קטנות בתוך קליפות של נערות מפותחות יתר על המידה.

פגשתי מספר נערות כאלה בחיי, ודבר אחד אני חייב להגיד לכם רבותיי, הן יקרות מיהלומים וזהב, מתוקות מדבש טהורות יותר ממלאך האלוהים,הן הדבר הכי יפה שראיתי עלי אדמות. וכול עוד נשמתי באפי לא אשכח אותן.

מצאו לכם אישה כזאת, וקשרו את חייכם בחייה. אם לא תעשו כן, ראו את חייכם כמבוזבזים.

זה לא משהו שמכעיס אותי,להיפך , הנה שיר שגורם לי לחייך כול פעם מחדש: 

blood sweat & tears- I love you more then you'll ever know

If I ever leave you
You can say I told you so
And if I ever hurt you babe
You know I hurt myself as well

Chorus: Is that any way for a man to carry on
d'you think he wants his little loved one gone?
I love you Baby, more than you'll ever know
More than you'll ever know

When I wasn't makin' too much money
you know where my paycheck went
you know I brought it home to baby
and I never spent one red cent 

I'm not tryin' to be
any kind of man
I'm tryin' to be somebody
you can love, trust, and understand
I know that I can be, yeah yeah
a part of you that no one else could see
I just gotta hear, to hear you say
It's all right
yeah, yeah, yeah!

I'm only flesh and blood
But I can be anything that you demand
I could be president of General Motors baby, heh
or just a tiny little grain of sand

If I ever leave you
You can say I told you so
And if I ever hurt you baby
You know I hurt myself as well 

I love you, I love you, I love you baby!
Well all right!
I told ya, so many times before
I love you
I love you!
If you don't know, then I'll tell ya one more time
I love you!
I love you!

עסק אנושי

תמיד כשהם זקוקים לעצה, לשיחת נפש או סתם לעידוד, הם יודעים לאן לפנות, הם יודעים את הכתובת המדויקת. הם תמיד יפנו ויקבלו ממני תשובה.תשובה כנה, אמיתי ולא משוחדת, גם אם הם לא יאהבו אותה, הם ידעו שאני צודק רוב הזמן. הם יקבלו ממני תמיכה, הבנה ועזרה. איני מבקש תמורה לזה, התודה שלהם מספיקה לי. אני ממש פותח בית עסק במחשב, מעין משרד ייעוץ פרטי משלי, שבו כול אחד יכול להוציא כול מה שהוא רוצה ולדעת שאף אחד לא ידע, שזה ישאר בין שנינו. רבים הם ה"מטופלים", את חלקם אני מכיר עוד מהתקופה שבה לא ידעתי ללכת, את חלקם אני מכיר פחות משנה. הם יודעים שאני  תמיד אהיה שם בשבילם, סוג של סבתא נחמדה שמחלקת לכולם עצות בחינם או מלאך שומר.

אך מי ישמור על המלאכים השומרים?  אין לי למי לפנות בשעת צרה, רוב רובם של אותם "מטופלים" מפנים לי עורף ועושים עצמם עסוקים בדבר מה שולי. העיקר להתחמק. ממה הם מפחדים? הרי אני תמיד שם בשבילם, חברים כביכול. חברים הם אשליה, מעטים הם האנשים שאני יכול בכנות לקרוא להם חברים. אנשים טובים בעולם רע שכזה, אנשים ששמים מישהו אחר בראש סדר העדיפויות שלהם, אנשים שעושים הכול בשביל מישהו אחר ולא דורשים תמורה. כמדומני יש רק שניים כאלה בחיי. אנשים טהורים, שאני בוטח עליהם בצורה חסרת תקדים, בידיעה שהם יקריבו את חייהם למען חיי, ואני אהיה מוכן לעשות בדיוק את אותו הדבר בשבילם. ואלה אינם הוריי.

לצערי הרוב האנשים לא מבינים מושגים כמו הקרבה, וחברות שאינה תלויה בדבר. אלה הם ערכים שזרים להם. אנשים כאלה מונעים ע"י תאוות בצע וגאווה. הם ידרסו את כולם בדרך לפסגה, וכשהם ידיעו אליה הם יגלו שהפסגה לא באמת כ"כ גבוהה כמו שהם דימו לעצמם. מעטים הם האנשים שבחייהם יבינו את משמעות המושגים האלה, מעטים הם ויחידי סגולה. רובנו חיים באשליה שיש לנו חברים.  תשאלו כול ילד ברחוב והוא יטען שיש לו המון חברים. אך כמה מהם באמת ישארו חבריו עד המוות? מי מאותם "חברים" באמת יאהב אות וגם כשהוא יכיר אותו באמת? כשהוא יכיר את החסרונות שלו, את תכונותיו הרעות. מי באמת יאהב אותו אחרי הכול? אני מאחל לכם שתמצאו חברים אמיתיים, כאלה שיקשיבו לכם , שיתנו לכם תמיכה בשעות הקשות בחייכם, וכאלה שיראו לכם אנשים שדואגים לכם.

"הידידות היא נפש אחת בשני גופים" -אריסטו

המסיכה

כבר הרבה אני רוצה להעלות את זה על הכתב, יותר מידי זמן אני שומר את זה בבטן.

קצת לפני פורים החלו לשאול אותי את אותה שאלה נצחית, שממש כמו המפעל הציוני, מסרבת לגווע:" אז למה אתה מתחפש השנה?" בלי היסוס עניתי:" אני לא מתחפש". כמובן שהתשובה שלי הרימה גבות לגובה שהיה גורם לריטה להסמיק. "לא מתחפש?! אבל זה הדבר הכי כיפי בפורים!" אמרו לי חברי לשכבה, שהיו בהלם מעצם העובדה שבן גילם בוחר שלא להתחפש בפורים.

מאסתי בתחפושות, ובייחוד במסיכות. 

כול חיינו אנו עוטים מסכה, מסכה שאנחנו אוכלים דרכה, יושנים איתה ובעצם עושים איתה הכול. היא מסתירה אותנו מאור השמש. אנחנו פוחדים להוריד את המסיכה וחשוף את פרצופנו החיוור לעולם האמיתי. אנחנו מפחדים. אנחנו עוטים מסיכה שתגרום לנו לחוש מקובלים במעגל חברתי כלשהו, גם אם זה עולה לנו במחיר האישיות שלנו. הרי לא פעם אנחנו כחברה וגם כפרטים עדים לטרנדים למיניהן שטיבם אינו ברור לי לפחות ולא ברור לי גם מדוע אנחנו נוהרים אחריהם כמו עדר כבשים שקופצות מהצוק. אני זוכר היטב כיצד אותם מגפיים פרוותיות היו אופניות(ובמידה מסויימת גם היום), איזה מין בן אנוש ירשה לעצמו לנעול דבר מזוויע שכזה?! אין בכך כול היגיון, הרי אפילו אחותי נעלה אותן רק כי "לכולם יש כזה". או נעלי הסקייטרים(וואנס למיניהם) שכולם נועלים ללא קשר אם הם בכלל סקייטרים או לאו. זה נראה נחמד, זה חסר תועלת ויקר, אז בואו נקנה את זה! כולם נופלים קרבן לזה, בכול תחומי החיים, בין אם זה ביגוד, אוכל, מוזיקה או אפילו מחשבה. אנחנו עוטים כ"כ הרבה מסכות בחיינו שאנחנו מאבדים את זהותנו שלנו, תקנו אותי אם אני טועה, אף אדם על דעת עצמו לא יתחיל להתלבש שונה או להראות שונה רק בגלל שככה בא לו. אפילו הפריקים לא יוצאים נקיים בעסק הזה ,כולם נראים אותו דבר, שחור שחור וגוונים שונים של אפור, וכולם שייכים לזרמים שונים, ממש כמו דת!

מדוע אנחנו לא יכולים להיות יחודיים? להיות עצמנו? אני אישית איני מגדיר עצמי לא כפריק ולא כערס, אני מגדיר עצמי כבן אנוש. כמובן שאיני לגמרי חף מאותם "פשעים" שציינתי לעיל, גם אני עוטה מסיכה כזאת או אחרת על פניי, גם אני כזה. אך אני מוריד את מסיכתי, אני מסתכל על הדברים ללא מחיצה בזויה, אני חושף את פרצופי לעולם, ודעתה של החברה לא חשובה לי,החברה יכולה להחנק מצידי. המסיכות האלה גורמות ניוון שלנו כחברה, הן הורגות את היצירתיות שבנו, מעודדות הידמות וחדגווניות עלובה. ממש מבחיל לראות בנות שמסתובבות במכנסי סקיני או נעלי פלטפורמה רק כי לכולן יש, אנחנו כ"כ מושפעים מהחברה שאנחנו באמת חושבים שזאת מחשבה חופשית כשאנחנו אומרים "סקיני זה יפה" , אך האם זה באמת כך? האם אנחנו חושבים ככה או החברה גרמה לנו לחשוב ככה בתהליך ממושך שאנחנו לא שמים לב אליו בכלל?  רק כאשר נסיר את המסיכות מעלינו, אנחנו נבין עד כמה מוגבלים היינו כשהן עיטרו את פנינו.

אני מסיר את המסיכה מעליי.