בלוג לפריקת מתח ועצבים

עדות

הם שרדו את המלחמה הנוראה ההיא, שרדו את חלום הבלהות של מחנות ההשמדה. הם גיבורים, הם מלח הארץ. הם הגיעו לכאן מהגיהינום עצמו, בנו את עצמם מאפס, בנו את המדינה הגנו עליה. הם הגנו עליה בחירוף נפש וחלקם אף נתנו את חייהם בשבילה. הם חינכו את דור העתיד, הם עשו כמיטב יכולתם, וכעת כשהם מגיעים לגיל זיקנה הם נזרקים לרחוב. הכיצד זה ייתכן שבמדינת ישראל, שבבתי הספר שלה מלמדים את הילדים על זוועות השואה, ומדליקים משואות ועורכים טקסים לזכר השואה, כיצד ייתכן שלא דואגים לאלה ששרדו? כיצד ייתכן שניצולי שואה חיים בקו העוני, רעבים ללחם?! אני מזדעזע רק מהמחשבה שאדם מבוגר שעבר בחייו יותר ממה שרובנו נעבור, צריך להלחם בשביל לשרוד! לא מגיע לו לחיות כמו כולנו? היכן כול אותם שרים וחברי כנסת שמדברים על החשיבות של זיכרון השואה, היכן הם כול אותם דברנים גדולים כשזה מגיע למעשה? הם נעלמים להם, אינם פנויים לתת תשובה או לעשות מעשה.  המדינה מפרישה סכומים זעירים לטובת הניצולים, כו להשאר הולך למקומות לא ידועים. הניצולים הם הקשר הכי חזק שלנו לאותה תקופה נוראה. הם הולכים ומתמעטים, עלינו לדאוג להם ולרווחתם, שכן הם הנכס הכי יקר שיש לנו. הם כול מה שנשאר מאותה תקופה נוראית שבה העולם שתק.

הרי אחרי שאחרון הניצולים יעזוב אותנו, לא ישאר מישהו שיוכל לספר את הסיפור הנורא הזה באותה צורה שבה הניצולים סיפרו את הסיפורים שלהם. אף מוזיאון ואף ספר לא יוכל ללמד אותנו על זוועות השואה כמו אותם ניצולים.  ובקצב הנוכחי, שבו הממשלה מפקירה את הניצולים ומתעלת את כספיה למקומות אחרים, אני לא בטוח שהניצולים יהיו איתנו עוד זמן רב...