חומר למחשבה

הדברים שרשמתי בכותרת קשורים, אבל בפוסט עצמו אתייחס אליהם בנפרד.

אל הפמיניזם החלטתי להיחשף בגלל שהבנתי שהידע שלי בנושא יחסית מצומצם (ולא אוהד), ולכן קראתי ספר שאני ממליצה לכל מי שלא יודעת בדיוק מה זה פמיניזם ומה עמדתה בנושא. לספר קוראים "מה זה בכלל פמיניזם?" מאת טלי רוזין והוא היה מרתק לדעתי, כלל סקירה מאוד נרחבת של ההיסטוריה של הפמיניזם של כל מיני תפיסות מיתוסים וכו'. בכל מקרה, היריעה גדולה מכדי שאסקר אותה בפוסט אחד אבל כמה דברים חשובים שהבנתי הם לדעתי ראויים לציון (ולאו דווקא קשורים לפמיניזם, אם יש גברים קוראים בקהל)-

הראשון הוא, שהאפליה קיימת בכל מקום. אפילו בתוך האגודות והתנועות השונות לשחרור האישה היו הסתייגויות ממיעוטים. רוב הנשים בתנועות הללו היו בורגניות מעמד בינוני לבנות. רבות היו הפעמים שהן דחו נשים שחורות, נשים ממעמד הפועלים, או נשים שהעזו לדבר על אוריינטציה מינית שונה. ועוד דבר, כשלנשים לא הייתה מסגרת מסודרת שמוקדשת רק לאג'נדה הנשית פמיניסטית, הן היו חברות בתנועות השונות לזכויות האזרח-עמדה פוליטית שמאלנית. כן כן, גם שם הנשים זכו לדחייה מעמיתיהם הגברים, שהיו מאוד מאוד נאורים-עד שהגיע הרגע לתת זכויות על חשבון הנאתם האישית. מקרה אחד היה של שולמית פיירסטון, יהודיה דתית בוגרת ישיבה שניסתה לדבר נגד השוביניזם בארגון ועידת השמאל החדש. כשהצליחו הנשים להכניס את עניינן לסדר היום לאחר מאמצים רבים והגיע זמנה של שולמית לנאום-יו"ר הועידה ליטף את ראשה ואמר "זוזי ילדונת, יש לנו דברים חשובים יותר משחרור הנשים לדבר עליהם." לאחר עוד ועידה מביכה שבה, לא יותר ולא פחות, צעקו הגברים לוחמי השוויון ומתנגדי הגזענות לעבר הנואמת "תורידו אותה מהבמה ותזיינו אותה" שולמית הזועמת פרסמה בעיתון שמאל נחשב בשם הגארדיאן את הנ"ל:

"יש בחוץ מיליונים של נשים שמיואשות מספיק כדי לקום ולהילחם. שחרור האישה הוא עניין דינמי, ויש לנו דברים יותר חשובים לעשות מאשר לנסות ולצרף אתכם אלינו. אתם תצטרפו כשתהיו מוכרחים, מפני שאתם זקוקים לנו יותר מכפי שאנחנו זקוקות לכם...המסר שלנו הוא: לך תזדיין, שמאל. מהיום והלאה, אתם יכולים לבדוק את הפופיק שלכם בעצמכם. אנחנו מקימות את התנועה שלנו." מכאן גם הגיעה המסקנה המלבבת ש"לוקח בדיוק אותו הזמן להכין סטייק לגבר מהפכן כמו לגבר בורגני".

הפמיניזם הוא לא דבר מוגדר כל כך. יש בו הרבה זרמים, הרבה דעות ותפיסות, והעניין שונה מאישה לאישה. אבל כמו שתמיד חשבתי, לא מדובר בלהיות "שונאת גברים" או בלא להוריד שערות מהרגליים. זה מאבק בתפיסה מסוימת, תפיסה שעד כמה שקשה לקלוט את זה, גם הנשים נגועות בה.

למה, אין יתרונות בלהיות אישה? בטח שיש. מי שמשחקת בקלפי העדינות, החולשה, הנימוס, כמו שצריך-יכולה להשיג הרבה. אבל האם זה מה שאנחנו באמת רוצות? להיתפס כחלשות, כיצורים עדינים ושבריריים שיש להגן עליהם? אני יכולה לומר מגוף ראשון שניצלתי כשיכולתי את התפיסה השוביניסטית, ואני בספק אם אעשה זאת שוב. אי אפשר להחזיק את המקל משני קצותיו. או שחותרים לשוויון זכויות או שחיים עם אי השוויון, היתרונות והחסרונות כלולים.

שאלה שיכולה להישאל היום היא האם המאבק הפמיניסטי עדיין רלוונטי. אני חושבת שכן, אבל פחות מבעבר. עדיין יש אפליה, אבל המאבק הוא יותר מחשבתי לעומת הפמיניזם של המאות הקודמות, שנלחמו למען הזכות להצביע נגד אפליה במקום העבודה וכו'.

קלטתי גם למה היו נשים שפחדו לקרוא לעצמן פמיניסטיות, אפילו אם לא שקלו להצטרף למאבק.

הסיבה פשוטה-לחץ חברתי.

כשמציגים את הפמיניסטיות כשונאות גברים, שעירות, פריג'ידיות, מוזרות, רווקות נוירוטיות קרייריסטיות-מי תרצה להצטרף אליהן? התקשורת, האופנה, התאגידים, הכל הציג את הנשים בצורה שבה הגברים רצו שהן יהיו. איך שהן אמורות לכאורה להיות. והנשים הושפעו מזה, מן הסתם. חשבו שמשהו לא בסדר איתן, כשהיה להן כל מה שהיה אמור להיות להן-בית חמוד בפרוורים, בעל מפרנס וכמה ילדים קטנים לדאוג להם, והן הרגישו שמשהו חסר.

וכאן אני מגיעה לעניין האומץ.

החיים קשים כשיש לך רעיונות שונים. אנשים בדר"כ פוטרים אותך באיזו הערה מלגלגת-קיצוני, מטורף, אידיוט, שוגה באשליות...

אני קיצונית כי אני חושבת אחרת? מטורפת, כי אני רוצה שינוי? שוגה באשליות כי יש לי אמונה שמשהו אחר יכול להיות יותר טוב? גם תמיד מחפשים את הדברים הכי קטנים כדי לערער את החשיבות של הדעות האחרות, בין אם זה גיל דת או מין. ממש מרגיז אותי שמזלזלים בי כי אני רק בת 16. אני גם מאוד רגישה לזה. פוטרים אותי בזה שאני צעירה וחסרת ניסיון ושדעתי תשתנה. ולפעמים, מתוקף גילי "המופלג" ועניינים אחרים אני פשוט מפחדת להביע דעה. כשאני רואה מבוגר שוטף את האוטו שלו עם צינור זה מפריע לי, אבל משהו מונע ממני לגשת אליו ולכאורה "להוכיח" אותו על הבזבוז הנוראי של המים. כשאבא שלי מדבר איתי על זה שאני עדיין לא יודעת מה אני אעשה בקריירה ובצבא, אני חונקת את המילים שעומדות לי על קצה הלשון "אבא, באמת רציתי לדבר איתך, אני לא בטוחה בנוגע לצבא..."

הרעיון, בקיצור נמרץ הוא-שאין לי את האומץ. את המהפכות הקטנות שלי אני לא מסוגלת לעשות, לא כעת לפחות. אני מקווה שיום אחד יהיה לי את האומץ. אבל יש לי הרגשה שגם על זה, כמו על הרבה דברים-אני הולכת לשלם מחיר. אבל שראוי לשלם אותו.

פוסט בנימה יותר אישית.

אני מרגישה שינוי בעצמי. אני לא בטוחה אם הוא נובע מהאנשים שאני מסתובבת איתם, אם מהמוזיקה שאני שומעת, או מאי הצדק שאני רואה בכל מקום. אני רק מקווה שהשינוי הוא אמיתי ושאני לא נסחפת אחרי משהו שלא מתאים לי באמת.

ההבדל ביני לבין הרבה אנשים אחרים הוא השאיפה להיות טובה יותר, בכל התחומים. זה מביא אותי למקומות טובים ולמקומות רעים כאחד. אבל אני שמחה על התכונה הזאת, לא משנה לאן היא מביאה אותי. היא גם גרמה לי להפנים שמהכל אפשר ללמוד. ושלא חייבים להיות הכי טובים במשהו.

ואם נדבר על השינויים שאני מספרת עליהם בנימה כ"כ מעורפלת בצורה ספציפית, זה קשור בהחלטות שהחלטתי לאחרונה. הימנעות מוחלטת מאלכוהול סיגריות וסמים [מעולם לא התנסיתי בסיגריות או סמים אבל זה נכלל בקטגוריה מן הסתם] זאת החלטה חשובה אחת שאני גאה בה. לא מפריע לי בכלל לחיות בלי הדברים האלה. זה רק מביא למקומות גרועים, לפחות מבחינתי. כנראה שחסרה לי השליטה העצמית שדרושה בשביל להשתמש בדברים האלה בצורה חכמה. אז עדיף לי להימנע וזהו. חוץ מזה, אני רואה אנשים שמגיעים לדברים ממש מגעילים, פתטיים, ומפגרים בגלל זה. זה מגעיל אותי. 

עוד החלטה שהחלטתי, אני לא סגורה עליה במיוחד. אבל מבחינה אינטואיטיבית היא נראית לי ההחלטה הנכונה. וזוהי ההחלטה שלא להתגייס לצה"ל.

יש לי בעיות עם ההחלטה הזאת מכמה סיבות. אחת, אני מפחדת מהתגובה של הסביבה. שתיים, אני לא בטוחה שהיא נובעת לחלוטין ממני, ואני לא רוצה לעשות משהו רק מתוך השפעה סביבתית, לא משנה אם המטרה טובה או לא. אני צריכה להרגיש שזאת ההחלטה שלי ב100%. וגם...זה משהו שקשה להחליט. זה לא שחור או לבן כמו צמחונות\טבעונות מבחינתי, שחשבתי שזה הדבר הנכון לעשותו. וכן נראה לי שזה משפיע על החיים בצורה משמעותית. אם לא צבא, אז מה? אם כן צבא, האם אני אתחרט? ואם כן-מה אז? מה הברירות שלי בכלל? ועם כל זאת...משהו אומר לי שזה מה שאני רוצה. טוב, יש לי עוד זמן, אני מניחה שאחצה את הגשר הזה כשאגיע אליו.

בינתיים נראה לי שחשוב לזכור לחשוב על כל דבר פעמיים. לוודא שאני לא מושפעת יותר מידי.

ליהי3>

יש מן כזאת תכונה, שתמיד הורגת אותי.

אני לא בטוחה שזאת מילה, אבל היא בהחלט מתארת הכי מדויק את התופעה-תרצנות.

אנשים נוטים לתרץ כל אימת שקשה להם, או שהם עצלנים, או משהו אחר בסגנון. אפשר למצוא תירוצים להכל-למה לא להכין שיעורי בית, למה לא להוציא את הכלב, למה לא לחשוב בעצמך..

יש גם הרבה תירוצים נכונים, ואפילו לגיטימיים!

בריאות, מצב כלכלי, אופי, הכל תקף אמיתי ויציב. אבל האם כל התירוצים האלה באמת מספקים סיבה לא לעשות מעשה?

אני לא מכחישה, לפעמים כן. אבל ברוב הפעמים?

למה אנחנו לא מסוגלים להזיז את עצמנו? מה מונע בעדנו לפעול, או אפילו סתם לחשוב, לא חשוב באיזה נושא או עניין?

התרגלנו כולנו לשגרת החיים, המטמטמת, צרת האופקים, ובעיקר-העצלנית.

אנחנו כל כך רגילים רק לרבוץ כל היום, להשתעמם [כי הרי אין שום דבר מעניין לעסוק בו. הכל כבר הספקנו לעשות] או לעסוק אך ורק בדברים שמעניינים אותנו [איך בכלל נגלה עוד דברים שמעניינים אותנו אם לא ניחשף לדברים חדשים?] ולא שמים לב ש-אה כן, יש עוד דברים מחוץ לקופסה הקטנה והמטפורית שהיא שגרת חיינו.

זהו "חטא" שעוד לא מצאתי את האיש שלא אשם בו. כולנו שותפים לעצלנות ולתרצנות. אולי כדאי פחות לקבל תירוצים מהחברה, וגם כשאנחנו מתרצים בעצמנו-לתת לעניין, ובאמת לא משנה מה זה, מבט שני ואולי אפילו שלישי. אנחנו באמת יכולים לומר בכנות שיש לנו סיבה רצינית? נראה לי שכולנו יודעים מהי התשובה לשאלה הזו ברוב המקרים.

מעכשיו אני אתחיל לשים לב, אנסה להילחם בעצלנות שטבועה בי. ואוהו, ועוד איך היא טבועה בי. אני כבר טובעת בה.

אז אולי תנסו, ותזיזו את עצמכם גם. זה לא יכול להיות קשה מידי.

 

[לפחות למצב הזה עוד לא הגעתי. ]

ליהי3>