הפעם אני אכתוב על משהו שדי דרמטי בחיים שלי, משפחה. בייחוד ההורים שלי.
לפני כשלוש שנים אני הייתי בטוחה שההורים שלי זה עוד סיפור שלא נגמר, ושמתישהוא יגיעו הגירושים.
ואבא שלי כבר אמר לי את זה, הכין אותי. אבל בפעם האחרונה ששאלתי אותו מה קורה עם זה,
הוא אמר שהם רוצים לשמור על הביחד שלהם.
ההורים שלי חוזרים מאוחר מהעבודה. אמא שלי חוזרת בשעה 19:00 בערך,
ואבא שלי חוזר בסביבות 21:00 .
וככה זה מגיל קטן.
אתמול עשינו שיחה, ואני התחלתי לדבר.
ישבנו שלושתינו, ודיברנו על הכל.
אחי הקטן לא היה, כי הוא הלך לישון אצל בן דוד שלי, כך שהיה שקט בבית.
ואחותי לא התערבה בנושא.
אמרתי להם שאני רוצה לעבור לבית ספר אחר, שמיציתי את הילדים בבית ספר,
ושלא טוב לי שם.
הם אמרו לי ש"לברוח" זה לא הפתרון, אבל אני ניסיתי לשכנע אותם שאני רוצה להכיר ילדים חדשים.
הסיבה האמיתית שרציתי לעזוב, הייתה שפשוט לברוח מהצרות, ובמיוחד מהבעיות שלי.
אני ילדה מסוכסכת, קרה יותר מדי פעמים שרבתי עם כולם, ונשארתי לבד, אני עם המחשבות והדיכאוניות.
ופשוט רציתי להתחיל מחדש את החיים, לא לראות את אותם הפרצופים בבוקר, ולהתרגל לראות חדשים.
אמא שלי הכניסה פתאום את הנושא של האלימות בבית, ואבא שלי אמר "אני לפחות לא מרביץ לה, מוניקה".
נכון, אמא שלי נהגה להתעצבן ולהחטיף לי סטירה או מכה, אבל אחר כך אמרתי לו, פרצתי פתאום, זה היה מוזר.
קטעתי אותו, ואמרתי "אתה חושב שאתה לא אלים אבל אתה עושה לי דברים הרבה יותר כבדים, אל תאשים את אמא".
"כמו למשל כשאתה מתעצבן, אתה לוקח אותי בכוח, מושך לי בכתפיים חזק וזורק אותי על המיטה".
ואז בא משפט שאני לא סובלת, שהוא תמיד אומר לי.
"על הילד הראשון עושים את כל הטעויות".
באמת ? ואתה גאה בזה ? שאלתי.
כשהוא אמר את המשפט הזה, זה היה נשמע כאילו הסיבה הזאת מצילה אותו מלדון על זה, וכביכול זה לא מוצא אותו אשם.
כ"כ הרבה פעמים שמעתי את המשפט הזה, אם הייתי מקבלת שקל בכל פעם שהייתי שומעת אותו, הייתי
טריליארדרית.
ואמא שלי אמרה פתאום, "את רואה, אנחנו תמיד יכולים להיות איתך ושתספרי לנו".
ואני אמרתי, "אתם עברתם את השלב הזה,
בכל הפעמים שחזרתי מהבצפר בוכה וסובלת, אף אחד לא היה בבית, הייתם בעבודה שלכם.
אז אני כבר עברתי את השלב של לספר לכן, עכשיו למדתי לשרוד לבד, ולהתמקח על הבעיות שלי.
הוכחתי לכם שאני יודעת עכשיו מה טוב בשבילי, עכשיו תתנו לי לעבור בית ספר?
וכאן נגמר הנושא, ואמא בכתה.
אני יודעת שזה לא נשמע אמיתי כל מה שכתוב פה, אבל זה נכון ואני נשבעת לכם בכל היקר לי,
אני אוהבת אותם, אבל זה כבר נהיה יחס מרחוק, זאת כבר לא קרבה.
כבר נמאס לי להרגיש ככה.
בבקשה, תגיבו. באלי להתאבד, בשיא הרצינות.
אני לא יעשה את זה, אבל תעזרו לי, אני מרגישה כ"כ קבורה פה.
אני חייבת את התמיכה שלכם, בדחיפות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Meshi .