זה לא עוגיות...

להפסיק את כל מה שלא הולך לי

ואז אולי יתחיל להתפתח לי קצת בטחון עצמי. קצת

אז אולי אני יוכל להתמקד קצת בעצמי.

זה נשמע כל כך יותר כיף כל החיים להיות עם חברים וללכת לקנות בגדים או כל דבר אחר שמטפח אותי וקשור אליי

וזה כל כך מפתה כשחושבים על מה שקורה בפועל. שאני משקיע רק בסביבה, ובלחנך כמה ילדים בני 12 שלא מבינים מהחיים שלהם כלום וחושבים שזה מאוד מצחיק לצחוק על חלשים למשל.

אבל אני יודעת שאם העולם היה מורכב רק מאנשים שכל היום עושים דברים רק לטובתם הוא היה נראה באמת חרא.

אבל זה באמת קשה כשאת הטוב בזה אני לא רואה, כשאת הדבר הטוב בלהשקיע ב40 ילדים אני לא מקבלת.

וזה באמת מבאס אחרי מסיבה שהשקעתי בלהכין אותה, והחלצתי את עצמי ואת כל העולם, לשמוע "עזבו, בואו נלך לצופים, יש שם עכשיו מסיבה לכיתות ה". זה באמת לא נותן חשק להמשיך להשקיע.

באמת בא לי להפסיק להדריך, להפסיק להיות בתנועה, לפרוש מהכל. להתחיל לעשות ספורט, להפגש עם חברים כל יום, להתחיל למלא את הארון.....

אולי בכלל לעבור לצופים. הרבה יותר קל שם.

אבל זה בחיים לא יקרה, כי אני יודעת שהצופים לא יותר טובים, והיו לי שנתיים לדעת את זה מקרוב.

אבל זה כל כך מרגיש ככה לפעמים... לפעמים אני כל כך רוצה להפסיק הכל. את כל מה שלא מצליח לי. פשוט לישון. לישון ולא להתעורר. לא למות. פשוט להמשיך לישון. לנוח. בשקט. בלי להיות חשופה כל הזמן לחרא. בלי להכשל במבחנים ובמטרות. לשכוח מהכל ופשוט לישון.

לישון.