בעיקרון, אפשר להגיד שאני כבר בצום של 48 שעות.

למען האמת, הצום הזה היה בעיקרון תכנון של 24 שעות. לא באמת בניתי על יותר.

את הצום התחלתי ביום שבת ב3 בלילה (החלטתי חד משמעית לאחר אכילה מטורפת), ועכשיו כבר.. 4 בלילה של יום שני.

אז 25 שעות.

או ש.. לא?

היום הכנתי לעצמי צלחת מרק 10.

זה בסה"כ מרק צח, שכולל בתוכו 10 קלוריות.

נו, אפשר להגיד שזה לא נחשב, זה כמו דיאט קולה (או שלא), יש בזה ממש מעט קל'.

יש לי תחושה שקצת איבדתי את עצמי.

עזבו. אני מתה לישון.

אבל אני לא מצליחה להרדם.

אתמול (היום) הלכתי לישון ב11 בבוקר והצלחתי לישון לאיזה 6 שעות בקושי.

ועכשיו.. אוח! כמה שאני רוצה לישון.

מה נסגר איתי? ממתי אני מתקשה כ"כ להרדם?

נו, טוב, עוד סיבה ללכת לרופא.

אני כבר איזה שלושה שבועות שאני צריכה ללכת לקחת ממנו הפניה לבדיקת דם, וכל הזמן דוחה ודוחה את זה. ועכשיו נכנס למסיבה גם כאב ראש נחמד.

נח. אני מרגישה שאני מזבלת.

נו, אני בסה"כ רוצה לישון, תבינו אותי.

נו, חרא.

אז באמת בשבוע האחרון עשיתי "ביקורי פתע" לחדר כושר מדי יום (חוץ מסופ"ש. מתסבר).

אכלתי מעולה.

-נמחק-

לוקחת את האוטובוס לחדר כושר, ושם מבלה כשעה וחצי.

-נמחק-

אז כן. לא הכל טוב ויפה כמו שזה נשמע.

נורא ואיום. זה התיאור שלי לזמן האחרון.

אמנם במשך היום אני מרגישה שאני "מתפקדת" 100%.

אני הרי אוכלת (נה.. נו, בערך), ועושה ספורט במידה יחסית מרובה וקבועה.

אבל משום מה אנוכי אינה מצליחה להסתדר עם שיעמומי הלילה והפיתרון היחיד שהיא מוצאת לעצמה זה.. כמובן לאכול.

אבל לא סתם לאכול אלא לטחון בכמויות שגורמים לי אשכרה לדאוג שהקיבה שלי לא תוכל להכיל את כל האוכל ותחליט לפוצץ עצמה.

אני מניחה שבתוך מוח של בן-אדם נורמאלי בדוגרי הכמויות האלה לא ייחשבו כ"טחינה מאסיבית", אבל מה לעשות שמוחי שלי שונה ממוחם של אחרים, וכך גם גודל קייבתי שלי.

זין, הא?

__________________________

דיברתי היום עם האקס.

כן, לאחר כמעט שלושה חודשים שלא החלפו מילה אחד עם השני, היום עשינו שיחה. אחת אמיתית וכנה (ונורא ארוכה).

השיחה התחילה מעולה ונמשכה מעולה.

לא דיברנו על מה שהיה פעם. התחלנו דבר ראשון ולהתעדכן אחד במצבו של השני, ואז לאט לאט התחלנו לדבר מעט על הפרידה, הסברתי לו שביום הפרידה נאמרו כמה דברים שדי יצאו מהקשרם.

הוא מצדו הבין אותי ואפילו הזכיר לי כמה הזיכרון שלו יכול להפתיע אותי בדברים מסויימים.

"מי כמוני יודע שאת לא יודעת לתפקד במצבי לחץ"

הייתה שיחה משחררת ומדהימה ביותר.

אבל למה אני בעצם מספרת את זה?

אני חושבת שעשיתי מעשה מאוד נועז מצדי.

התחלנו בערך לדבר באמת על מצב האכילה שלי, ומה קורה עם זה וכו'.. בהתחלה באמת שנימנעתי לדבר על זה, וביקשתי להפסיק.

אחרי כשעה וחצי יצא שהוא אומר משהו ואני מצליחה אכשהו לקשר את זה למצבי.

הוא לא הבין בדיוק.. וחיכה להסבר.

טוב, אני מתחילה לזבל במעט. בקיצור, סיפרתי לו.

סיפרתי לו על ההרגשה המדהימה שקיימת בזמן הצום (שאשכרה עובד), סיפרתי לו על תחושת השליטה הממכרת, על תחושת השליטה שאני מפחדת שתאבד לי ברגע שאני "אחלים", לתחושה שמרסקת אותי מפנים ברגע שבולמוס מגיע (לא, לא השתמשתי במילה בולמוס, הגדרתי את זה פשוט כחוסר שליטה), והפעם הוא באמת הבין שדברים כאלה אתה יכול באמת להבין רק אם אתה עובר את זה בעצמך/עברת את זה בעבר, ובין לבין הוא ניסה להשחיל מעט משפטים שבהם כלולה ההבראה שלי מכל העניין, ואז הוא באמת הבין שאני נואשת לתחושת השליטה שלי בעצמי.

ומי כמוהו יכול להבין כמה אני זקוקה לזה ומפחדת לאבד את זה, את הדבר היחיד שאני מרגישה שאני לגמרי שולטת בו (או מנסה לפחות).

הפעם הוא הבין.

הפעם הוא הבין, ואפילו התנצל.

התנצל על זה שניסה לעזור לי. התנצל על זה שבמקום להבין, ישר ניסה לתקן. לתקן את האני המקולקלת. דבר שמנע ממני לדבר איתו בנושא.

ולקראת סיום נושא שיחה זה הוא אמר לי "לדעתי.. וזו רק דעה שלי, אני חושב שתצליחי", ההמשך אינו ידוע.

אני לא יודעת למה בדיוק הוא התכוון, אצליח לעבור את זה, או שאולי בעצם אצליח להגיע למטרה שלי..

הוא לא הסכים למשיך את עצמו וסיים במשפט הזה.