לקום בבוקר.
לקום בבוקר, להעיף מבט חטוף. רק אחד חטוף. את הרי יודעת ששינויים לטובה- אין.
אז את מסתכלת. ועוד קצת. סתם בשביל שתוכלי יותר לשכנע את עצמך שמתחילים מחדש.
לאיפה נעלמה הנערה עם הכח רצון שלא הביס אותה? שכשרצתה- היא הצליחה. ועוד איזה הצלחה.
פשוט לקום בבוקר, להעמד מול המראה, ולצרוח לעולם שנמאס.
נמאסו עלי המלחמות, נמאסו עלי האנשים, נמאסו עלי ההרגלים, נמאסו עלי ההבטחות, נמאסו עלי הדיבורים חסרי הערך.
אני חושבת שאני עוד שפויה רק בעזרת דבר אחד. דבר אחד שמצליח לנתק אותי למספר שעות מהעולם המאוס שבו אני חייה, לנתק אותי מכל השנאות שצברתי לעצמי עם השנה, לנתק אותי מעצמי.
כן, אז בסופו של דבר גם אני אמות. אני לא יודעת אם זה יהיה מזה או מסיבה מטומטמת אחרת, אבל בינתיים, בבקשה אל תקחו את זה ממני. אל תקחו ממני את השפיות שלי.
אתם לא יודעים. אף אחד לא יודע.
אני לא יודעת.
אני הפסקתי לדעת.
הפסקתי לנסות להבין, הפסקתי לנסות להלחם, הפסקתי לנסות להשקיע, הפסקתי לאהוב את הדברים הפשוטים של החיים.
היי. אני לא באמת כזאת דכאונית, אני סתם חסרת אישיות כרגע.
הפסקתי ללכת לפי החלומות שלי (על מי אני עובדת? חלומות כבר מזמן אין לי), הפסקתי להשקיע בלימודים, הדבר הזה, זה שמאזן- אותי מכניס אותי למאנצ'ים מטורפים (אמנם זה כיף, אני אוכלת בלי לשים זין, אבל אח"כ זה ממוטט אותי).
חיי פשוט נלקחו ממני.
איפה הילדה החולמנית, הרגישה, הנחמדה, הילדה שכל חייה היו לפניה, זאת שתמיד שאפה לעוד, הספונטנית (לפעמים), זאת שתמיד אהבה, זאת שצחקה, זאת שפעם היה אפשר לדבר איתה, זאת שפעם דיברה.
אותה ילדה נעלמה לה.
אותה ילדה הפכה לנערה עם הפרעות אכילה, עם שנאה עצמית, אדישה, קרה, אחת שכל חלומותיה כבר אבדו, אחת שהפסיקה לקוות, לחלום, לשאוף, להתנסות.
אחת שהיא כבר לא אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
