אחלה של התחלת בוקר.

"הו! אני רואה שהתחלת לאכול"

-"מה? למה אתה מתכוון?"

"שרואים שהתחלת לאכול"

-"סליחה?"

"כאילו, אני מתכוון.. את כבר לא נראת כמו שלד"

ואני ממשיכה לשכנע את עצמי שההבדל הוא לא כזה גדול,

 ושזה סתם בגלל שהעיגולים השחורים מתחת לעיניים נעלמו.

נה.. על מי אני מנסה לעבוד?

השינוי כן גדול.

אבל אני כהרגלי, מסתירה. כ"כ קשה לי להתסכל על הגוף שלי.

הגעתי למצב שכשאני מסתכלת במראה, אני אוטומטית מטה קצת את הגוף אחורה כדי שזה יראה מעט יותר רזה.

אז ניסיתי להתעלם, והמשכתי בדרכי.

ואז הגיע הגירוי הזה בעיניים, אותו גירוי שמבשר על דמעות בדרך.

אבל אני, אני לא אתן להן לצאת.

אני לא מוכנה להודות שמה שהוא אמר השפיע עלי!

ברור, מול אחרים הכל טוב ויפה עכשיו.

התחלתי לאכול, ועכשיו הכל טוב ויפה.

אבל מה עם החלק בו אני משמינה עם התחלת האכילה?

לא. אני חזקה.

קודם בריאות! אח"כ נדאג למראה..

ובינתיים, אני קבורה בתוך החרא של עצמי.

אני לא מבינה את הקטע הזה, באמת שלא!

טבעת בשם "הגשמה עצמית",

בתיאור- "השאיפה להיות שלם עם עצמך, מימוש הפוטנציאל שטמון בך ,לא משנה באיזה תחום - לחתור הלאה ולהגשים את עצמך. דרך קשה אך אפשרית"

איך אני אמורה להבין מזה שטבעת זו היא מהתומכות בה"א?

או, מה שיותר סביר, שזו סתם אני הלחוצה.

נ.ב - הגעתי למסקנה הזו כאשר נכנסתי לרשימת הבלוגים הרשומים לטבעת.