וזה ניראה כאילו פתאום המודעות עלתה.
וזה ניראה שפתאום כולם כ"כ דואגים, מבינים, ויודעים.
בתוך הראש עוד מנקרת לך המחשבה.
הרצון העז להיות חלק ממשהו.
הצורך לשלוט.
אבל את יודעת שזה מעגל שלא נגמר, סבל אין סופי. סבל שאת רק "טעמת" ממנו.
את לא רוצה לחיות ככה, את יודעת את זה.
אבל..
בתוך הראש עדיין נמצאת לה אותה תמונה של הנערה הזאת.
אותה תמונה שחרוטה לך עמוק-עמוק בראש עוד מיימיך כילדה קטנה.
אותו גוף מושלם. רזה ועדין.
אותו גוף שאת רוצה לראות בדמותך.
וזה קשה לספר, וזה קשה להודות.
ואם אני אספר לה היא תגיד לי שזה לא שווה את זה.
היא תגיד שזה לא שווה, שזה מסוכן. אבל היא לא תגיד לי "אל תעשי את זה".
היא לא תגיד לי את זה כי היא לא מאמינה בזה.
אז נכון, אני אוכלת. ועם זאת שאני אוכלת, אני מתרחבת.
לרוחב.
אני לא יודעת מה דעתכן, אבל אני חושבת שלהשמין לרוחב ("שניצלים"), זה הכי נורא.
אני מתעבת את זה. אני שונאת את זה.
הפעם האחרונה שצמתי/לקחתי משלשלים, הייתה לפני כחודש וחצי-חודשיים.
לעומת זאת, הפעם האחרונה שהקאתי, הייתה לפני מספר ימים. הקאה כזאת קטנה, מזערית.
הקאתי כי פחדתי.
אבל במהרה עצרתי את עצמי. לא רציתי להמשיך.
(ועכשיו בכנות, על מי אני עובדת? לא המשכתי להקיא כי בשונה מפעמים קודמות, זה היה הרבה יותר קשה. אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני שמחה שלא המשכתי)
ובינתיים..
אני רק חושבת מה ייקרה עד הפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
