וזה היה נורא, וזה היה מטומטם, וזה היה משחרר וטוב.

הקאתי.

ארוחת ערב, מרק ירקות, תפוחי אדמה אפויים, אפונה, וסלט ירקות.

אמא עם הוראות משלה כלפי, אני מתעצבנת, אני נכנסת להתקלח.

ושם, איפה שהכל נקי ותמים,

אני רק מנסה לשכנע את עצמי אני לא באמת כ"כ עצבנית ושאני צריכה להרגע. ומהר.

ניסיתי להדחיק את זה, ניסיתי וניסיתי..

ולבסוף "התפוצצתי", והקאתי.

מרוב עצבים.

בעיקר.

אבל זה לא יחזור על עצמו.

פשוט הבנתי שאת ארוחות שישי לא ממש מומלץ לי לבלות עם המשפחה (מסתבר שבזמן הארוחה של שישי בערב, אני נעשית נורא-נורא רגישה).

לאכול אצל חברה, או פשוט לאכול ארוחה קטנה וחביבה לפני שהם אוכלים ופשוט לא לאכול איתם.

מעידה חד-פעמית לתקופה בריאה.

סוויצ' שונה.

אולי הפעם באמת זה יהיה שונה.

אולי הפעם אני באמת אוכל לשמור על זה.

העניין שלי בזה כבר ירד?

לא מלהיב אותי יותר לנסות למצוא משהו לשלוט בו בחיים שלי?

כל העניין הזה מלחתחילה היה מיותר?

אני לא חושבת.

עשיתי את זה בשביל עצמי.

מאותו דבר שטותי ופעוט זה הפך לעיקר חיי.

אבל למדתי המון.

אני יכולה להגיד בבירור מוחלט שאני לא אותה נערה שהייתי לפני שנה וחצי.

לחלוטין לא.

את אוהבת להתנסות בדברים, את אוהבת להסחף, אבל לא מאבדת עשתונות.

בסופו של דבר את חוזרת לעצמך.

ועשית את זה כבר מספיק פעמים כדי להגיד לעצמך שככה את.

ובכל הפעמים האלה לא הצטערת.

בשביל מה להצטער? בשביל להמשיך לשקוע באותם ייסורים ממושכים.

חווית, פחדת, נהנת, הסתגרת, למדת, והמשכת הלאה.

"דווקא  את מהאנשים שיודעים להתמודד"