אני לא יודעת אם אצלי זה מוקצן, אבל אני חושבת שרוב הפעמים השליטה במצבי הרוח שלי אינה נשלטת על ידיי.

אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה,

אני לא יודעת אם זה באמת בדיוק ככה או שפשוט ככה נוח לי להסתכל על זה,

אבל ככה בדיוק זה מרגיש לי. בערך.

אני יכולה להרגיש על גג העולם אם רק ייתנו לי להרגיש שרוצים להיות בחברתי.

הימים האחרונים כוללים בתוכן עליות ומורדות. לא משהו קריטי, אבל קיים.

הכרתי מישהו, מדי פעם הוא זרק את המחמאות האלה, המחמאות הקטנות האלה שמדי פעם אפילו לא שמים לב שאומרים.

המחמאות האלה.. והוא אפילו לא יודע כמה זה רומם אותי לשמוע דברים כאלה.

הוא נותן לי תחושה שהוא באמת רוצה אותי,

אני באמת מרגישה נוח לידו,

ואני חושבת ששוב פעם נתתי מעצמי מהר מדי.

אבל לא נורא, הוא לא יברח לי בזמן הקרוב.

זה הפעם הראשונה שאני מדברת (חושבת) עליו כעל משהו טוב כ"כ שקרה לי.

אני לא ידעתי להעריך את האופי והיופי שלו עד שחברה פשוט אמרה לי "הוא ממש נחמד, ואפילו ניראה טוב".

בעצם.. אני עדיין לא יודעת להעריך.

אני פוחדת שאני נותנת לו את ההרגשה שהוא מעיק, שאני נותנת לו הרגשה של קרצייה.

אני פוחדת להתחבר אליו ואז שהוא פשוט ייעלם לי, כמו הקודם.

בא לי להשתגע, להתחרפן משמחה.

בא לי להרגיש חלק ממשהו.

בא לי לשבור שגרה.