הצעתי לאבא שנלך לאכול איפשהו, הוא הסכים ואמר לי לשאול את אחותי אם היא מעוניינת להצטרף.

התקשרתי והתגלה שגם אחי הקטן היה בבית.

עברנו בסופר, ואבא אמר בינתיים לאחותי לחפש איזה משהו נחמד באינטרנט.

אנחנו בדרך הביתה מהסופר, והוא משתמש בתירוץ ה'בחייך, אני לא יכול. לא שנועם (האח) בבית'.

ואני כ"כ מעוצבנת ורעבה.

"נו, יעלי.. למה את לא אוכלת?"

-"אני לא רעבה"

"אבל מקודם הייתי ממש רעבה"

-"ועכשיו אני כבר לא"

"מה יש לך?"

-"אני רעבה לארוחה אמיתית, אחת שבאמת תשביע אותי. אני יודעת שאם אני אתחיל עכשיו לאכול כל מני דברים קטנים- זה לא יגמר"

"אז למה את לא אומרת לאמא שתכין לך משהו?"

-"לאמא אין זמן.."

"עכשיו היה לה"

-"בחייך!"

ואני הולכת לישון רעבה.

אני מודעת לכך שכרגע אני עושה מעין 'דווקא', אבל אני ממש מעוצבנת!

ואני.. אני לא מצליחה להסתדר נורמאלי עם הארוחות.

אז אני הולכת לישון כשיוצא שאכלתי היום רק :

צלוחית קורנפלס (כמעט עד הסוף, לא הצלחתי להמשיך. נו, בוקר! אני לא רגילה לאכול בבוקר),

וצ'יפס מתפו"א אחד (בתנור).

ואני רעבה, ואני מרגישה רע, אבל אני לא רוצה לאכול.

מטומטמת, כבר אמרתי?

*סתם כי אני מרגישה חובה לציין-

זה לא כמויות האוכל שאני אוכלת בדר"כ.

בדר"כ זה מעט יותר מגוון, וכמות יותר מכובדת.