אומייגאד.

לא חשבתי שאחרי שיעור ספורט, ההרגשה הזו, זו שמשתלטת עליך, זו שמשרה עליך 'היי' מטורף שכזה..

לא חשבתי שאני אזכה לחוות את אותה הרגשה כשהיא לא קשורה בנצחון-התעללות-עצמית כלשהי.

לא ייאמן כמה שספורט (וסיגריה טובה) יכול לעורר ככה.

ובפעם האלף, אני רוצה להתמיד!

אני אוכלת, פעם יותר, פעם פחות, ומרגישה רע בנוגע לגוף שלי בצורה מתמדת.

אני לא רוצה להכין לעצמי תפריט קבוע. אני יודעת שאם אני רק אתחיל- אני אהיה אחשוב על זה, יתר על המידה.

אני רוצה לעצב, ואני רוצה להרגיש בנוח.

אני רוצה הרבה דברים, אבל מהחלק שאני אומרת 'אני רוצה', ועד החלק שבו אני באמת מיישמת את הרצונות שלי,

קיים     כזה     פער.

אז יאללה, להפסיק להתלונן, והתחיל לפעול!

יאללה באמת..

אני מרגישה מעט טיפשה.

וזה מותר.

אבל זה יותר מדי מעצבן להתלונן על זה (בפני עצמי/בפני כל אחד ששומע אותי מייבבת בעניין) כל פעם מחדש , ואז להתיישב מול הטלויזיה.

אני לא יודעת מה בעקרון מה סיבת כתיבת הפוסט הזה..

אבל לפחות אני יודעת שסוף-סוף יש לי מעט חיים מעבר לענייני אכילה נכונה-לא נכונה.

כן כן, עד כמה שזה לא ניראה ככה, יש לי חיים.

לפחות ככה אני רוצה להאמין.

הו. אז גם יש לי רצונות. זה כבר טוב.

(יהיה הגיוני שאני אעשה כאן יומן אכילה? סתם כדי לעקוב בקטנה אחרי מה שנכנס לי לפה..)

ומה עוד יש לי, בעיות בנושא האלה.. עם ה.. נו, האלה עם ה.. קיצר בנים.

(נו, תהרגו אותי. אני מרגישה מעט חלולה שאני אומרת 'בעיות בנושא בנים')

מסובך זה שאני רוצה כל הזמן את האקס בקרבתי,

ומבינה כמה זה חשוב לי רק כשאני מרגישה מדוכאת מסיבות כאלה ואחרות.

הנה לדוגמא, חלק משיחה איתו, שלגמרי ערערה אותי:

"..הרגשתי ממש חרא. רציתי להתקשר אליך, לדבר קצת, להרגע. אבל וויתרתי.."

 "קצת קשה לי לקבל את העניין הזה.."

"העניין הזה..?"

"כן, נו. הקשר הזה ביניינו.. כשאנחנו כבר לא יחד.."

"כן, אני מבינה.."

ויש גם את ההוא, החבר שלו.

אז כאן, כן כן, כאן. בנוקדה הספציפית הזאת, בדיוק כאן, בפנים.

אני מרגישה הכי שיטחית שיש.

*יום חמישי הבא פגישה להסדר פעולת הטיפול.