אני אוהבת להרגיש רצויה.

אני אוהבת שאני בעדיפות גבוהה ממישהו אחר.

אני צריכה לדעת שרוצים שאני אהיה שם, ולא כי אין אופציה אחרת.

ג'יש. כמה בודדה וגלמודה נשארתי אני..

אבל מאז ההתרחקות הגלובלית שלי מהאנשים,

התווספה לי מישהי חדשה דנדשה שעליה, בינתיים, אני לא מוותרת.

שאותה- אני אוהבת.

הבעיה :

לפני כשלושה חודשים זה היה אני ואורי (חברות טובות מילדות), ונועה ומאיה (חברות טובות כשנתיים).

אורי נסעה לאיטליה, מאיה התאשפזה בשלוותה, ואני ונועה יצאנו באותו ביה"ס,

כך שיצא לנו לבלות הרבה מהרגיל בלי התחייבות ל'חברה הכי טובה שנמצאת אי שם'.

עם הזמן אני ואורי ניתקנו קשרים (הקשר נהיה הרבה יותר מדי בשבילי. בשביל שתינו), ומאיה עוד בשלוותה.

מאיה משתחררת ואכולת קנאה שחברתה הטובה "החליפה" אותה במישהי אחרת, ומנסה ככל שביכולתה להשיג לעצמה חזרה את חברתה הטובה.

ואני, באמצע.

וזה אחד המעצבנים!

צריך לזכור את הרגע הזה.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני משתמשת בשמות,

ואשכרה מתלוננת עם פרטי פרטים.

נהה.. שטויות.

מותר לי. אני מחליטה P:

או! יום יבוא (ברגע שאני אפסיק להיות חולה) ואני אתחיל לעשות ריצות ב"אצטדיון" של הביה"ס.

עם נועה. כך שאני אכניס אותה לכושר, וסוף סוף, אחזור לעשות כושר בצורה קפדנית.

כי שתינו יודעות שזה לא קל לחיות עם גוף שנוא, ואם כבר יש לנו אחת את השנייה, אנחנו נעזור זו לזו.

אבל הפעם- כמו שצריך.

בינתיים- הצלחתי לרוץ 6 דקות בלי הפסקה. בשמש.

(הזמן שיא שלי בריצות היה כ..10 דקות ריצה בתחילת השנה)

כן. אני לא אחת שרצה. מה לעשות..

אבל הנה הזמן לנסות לשנות את זה (בתקווה שזה באמת ייצא לפועל).