אני רוצה לכתוב.

אבל אני לא מצליחה לבטא את מה שאני מרגישה למילים.

זה זין.

אם יש לי בעיה, הפתרון הראשון שיבוצע- הדחקה.

כזאת אני.

גם אם אני מודעת לכך שיש בעיה, אני מדחיקה את המודעות שלי לכך, וממשיכה "כרגיל".

עבודה בעיניים. ועוד על עצמי.

פתטי.

אין לי כח למלחמות נגד עצמי.

יותר מדי זמן ניסיתי להיות כ"כ הרבה דברים שהם לא אני.

ואז מגיע השאלה- אז מה ומי אני בכלל?

אני בנאדם פחדן?

כן.

אני פוחדת להעיז. אני פוחדת לפשל. ויותר מכל, אני פוחדת להצליח.

"את דובי"

-"סליחה?!"

"אני מתכוון, את כמו דובי, מסתגלת"

-"למה אתה מתכוון?"

"הרי דובי, איפה שלא תשימי אותו, הוא יצליח לשרוד. גם אם זה אומר שהוא צריך לשנות את הרגלי המחייה שלו (כאן הוא נתן מספר דוגמאות של סוגים שונים של דובים), ואת כזאת. וכרגע, את בהליך של הסתגלות"

אני נמצאת במקום בו אני נמצאת עכשיו כי ברחתי מהמקום הקודם לו.

ברחתי מדברים שלא הסתדרו במקום לנסות לשנותם.

ושוב, במקום לפתור את הבעייה, דחקתי אותה הצידה והמשכתי הלאה.

כבר תקופה ארוכה שלא הרגשתי מכונסת כ"כ בתוך עצמי, לבד.

אם אני חוזרת עכשיו תקופה קצרה אחורה, בה הייתי בטוחה שאין לי אף אחד לדבר איתו באמת, שאין לי אף אחד שיוכל להקשיב למה שיש לי להגיד מבלי לשפוט אותי. מישהו שבעת צרה, יהיה שם להחזיק לי את היד..

טעיתי. היו שם את האנשים האלה.

והם היו שם כל הזמן, והשגיחו עלי. 

ניסו לעשות ככל שביכולתם כדי לנסות להושיט לי יד לעזרה, אבל אני הרחקתי אותם. הברחתי אותם (בדרך נוראית).

ועכשיו?

עכשיו הם כבר לא שם. והם גם לא יהיו (היא לפחות).

הצלחתי להרוס כ"כ הרבה בכ"כ מעט זמן. בזמן שהיה אמור לשמש כזמן שינוי חיובי.

כן. זה המקום שלי לכתוב בו.

זה המקום הפרטי שלי, שבו אני אוכל לכתוב את מה שאני רוצה לספר להם.

אבל הם כבר לא שם.

כלומר, הם שם. אבל כבר לא בשבילי.

בזמן הקרוב הבלוג יהפך לפרטי.

כי אני צריכה את הכנות שלי.

And there he was this young boy
A stranger to my eyes
Struming my pain with his fingers
Singing my life with his words
Killing me softy with his song
Killing me softly with his song
Telling my whole life
With his words
Killing me softly with his song