המון זיכרונות מהעבר פתאום עולים ומציפים אותי געגוע קל למה שהייתי פעם.

לילדה התמימה והבודדה.

יש דברים שאני רוצה לשנות, אבל אין טעם להתבאס ומלא את עצמי חרטה, אני אשלים עם זה בסופו של דבר.

הרי את העבר שלי אני לא יכולה לשנות, רק ללמוד ממנו.

הוא אמר לי את זה יותר מדי פעמים. ורק בזמן האחרון אני באמת משלימה עם זה.

היו מכשולים- נפלתי, ונפגעתי.

אבל למדתי,

למדתי להתמודד.

ובפעם הבאה- זה יהיה אחרת.

(זה תמיד יהיה ככה? שאני אתחיל את הפוסט עם נושא אחד בראש, ולאחר שני משפטים בלבד אני אסחף למשהו אחר לחלוטין)