אוף.אוף.אוף.

כ"כ אין לי מצב רוח כרגע.

אז חוזרים הביתה לאחר יום שבו שוב מימשתי את הרגל ההברזות שלי.

כ"כ פאטתי מצדי שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני משהו שאני לא. וזה נכון לגבי כ"כ הרבה דברים.

אין לי כח. באמת שלא.

וחוזרים הביתה, ומתחילים בהרגל האכילה הכפייתית.

נחשו מה,

כמעט בכיתי. איזה אושר, הא?

כמה מוזר שאני מברכת כל רגע בו אני כמעט בוכה.

טוב, נו, ברגע שמגיעים למצב שבו מדחיקים ומדחיקים, אפילו הדמעות לא מצליחות לצאת. וזה ככה כבר מספר חודשים.

מספר חודשים שאני לא מצליחה לבכות. ואני חוששת שאני ממש צריכה את זה כרגע.

אתם יודעים, בכי היסטרי שכזה. בכי משחרר.

אוח כמה שאני רוצה את זה כרגע.

לשבת איתך (הוא), ופשוט בלי להגיד מילה, להתחיל לבכות. ואתה, כמו שאני מכירה אותך, תשב שם ותחבק אותי. תנסה לעודד.

אבל אתה לא תבין (אפילו אם תנסה) מה עובר עלי כרגע. אתה לא תדע שלפעמים פשוט נמאס לי.

יוו!! למה אני לא מצליחה!? למה?? אוף. כמה שאני מנסה..