ואני יכולה להמשיך לבכות אל בין דפים ריקים.

ואף אחד לא יידע.

אני יכולה להתיימר על חיי הלא מנוצלים, לבכות ללא הפסק, להתבודד מהעולם, ולהגיע למצב של פגיעה עצמית-קיצונית,

אני יכולה לצרוח לידכם.

ואף אחד פשוט לא ישים לב.

מאסתי.

באמת שנמאס לי.

נמאס לי לדבר, נמאס לי מההתעסקות הבלתי פוסקת במשקל/מראה, נמאס לי שעם הזמן אני רק מפחיתה באהבתי לעצמי.

פעם הייתי יכולה להסתכל לעצמי על הפנים וממש לאהוב את מה שאני רואה. הייתי רואה פנים שמנמנות במקצת, חמודות להפליא, עיניים מסקרנות, שפתיים חמודות, ונקודות חן בשפע.

היום אני רואה לא יותר מפנים מכוערות המכסות עצמן באיפור כדי להסתיר את הכיעור הקיים.

ושוב. אני לא מדברת.

עם אף אחד.

אני לא רוצה לדבר עם אף אחד, אבל ככה אני מרגישה נורא נורא לבד.

אין לי באמת הרבה בעיות מעבר לדימוי עצמי. ועל זה אני לא הולכת לדבר עם אף אחד מחבריי (המועטים, אני חייבת לציין).

"משהו עובר עליי.."

- " מה? מה עובר עלייך?"

"אני לא יודעת. אני פשוט מרגישה כבר לא מחוברת לגוף שלי, עכשיו זה הוא ואני, זה כבר לחלוטין לא יחד"

- "מה.. למה את מתכוונת?"

"עזבי, לא משנה. נדבר על זה כבר כשניפגש"

ומובן שלא דיברנו על זה עוד.

מצד אחד משמח אותי שהיא לא העלתה את הנושא. מצד השני, זה ממש מאכזב.

היא יודעת שיש לי בעייה "קלה" עם הדימוי העצמי, אבל..

לא כל יום אני מספרת לה שאני מרגישה מנותקת מהגוף שלי.

זה פשוט פרח מזכרונה.

אני מתחילה לראות את הגוף שלי מתנפח.

ממש ממש מתנפח.

אני אמנם עוד לא עליתי מעבר ה50 ק"ג, אבל אני רואה את עצמי מגיעה לשם.

אני רוצה לרדת, למען השם. לא לעלות.

אני חוששת שאני פשוט מתחילה לאכול מתוך ייאוש.

- "נו, מי מהחברות שלך יצאו איתך חוץ ממנה?"

" ***, אין לי חברות חוץ ממנה"

כל הסובבים אותי, כל האנשים שאני מוצאת את עצמי בחברתם..

הם לא באמת חברים שלי. אלה אנשים נחמדים שאני פשוט מבלה איתם.

אני לא מדברת איתם כרע לי, אני לא מדברת איתם כשטוב לי, אני לא מספרת להם מה עובר עלי ביום-יום.. וכו'.

ככל שעובר הזמן אני בורחת יותר ויותר אל עבר הלקסעדין.

זה כבר לא לאכול מעט ובמקרה הצורך אם תהיה לך נפילה זרקי לעצמך מספר כדורים..

זה הפך לתאכלי כמה שבא, תפוצצי את עצמך (מטומטמת), ואז קחי לעצמך מנה גדולה של כדורים.

ותחיי באשלייה שאת לא משמינה.