החיים, זה קורה...

מישו קורא?

אני מקווה שכן (:

מעכשיו אני מפרסמת בתדירות של פרק ביומיים (אם זה נופל על שבת אני אשתדל מאוד )

אז אממ.. פרק 4 D:

פרק 4

POV ביל:

"אני ביל" אמרתי לה.

"אני יודעת" היא ענתה לי והצביעה על חולצתה.

צחקנו. היא חמודה כשהיא צוחקת.

פתאום בא אחד הגברים המגודלים ההם ולקח אותי והשאיר את נעם על הכרית לבדה..

כשהתעוררתי לא הייתי בטוח איפה אני, הסתכלתי מסביב וישר שמתי לב שאני לא בבית מלון.

נזכרתי מה קרה וחיפשתי את נעם.. היא לא היתה שם. הכרית שלה הייתה ריקה.

התיישבתי ונוכחתי לדעת שכואב לי האף והבטן, רק אז קלטתי שאני מדמם מהאף ושהרביצו לי בבטן ובשאר הגוף.

התחלתי לדאוג לנעם. חיכיתי וחיכיתי והיא לא באה.

אחרי בערך שעתיים היא חזרה חבולה מדממת ובוכה.

החולצה שהפרצוף שלי היה עליה הייתה קרועה והלב של ה- I love bill היה קרוע לחצי.

הבנתי מה קרה הדבר הראשון שעלה בדעתי היה לחבק אותה.

היא הסתכלה אליי כל כך עצובה ופצועה.

חיבקת אותה והיא התחילה לבכות שוב.

הרגשתי את הדמעות שלה על חולצתי.

"אל תבכי, הכל יהיה בסדר" לחשתי לה.

"אני לא יודעת מה לעשות" היא ענתה לי "אני לא רוצה להיות פה והחוויה המזוויעה הזאת אני כבר לא שלי, של עצמי.."

היא לא הצליחה לסיים את המשפט..

POV נעם (אני):

החזירו את ביל, מעולף ומדמם, באתי ללטף אותו והגורילה שהחזיר אותו לקח אותי.

הוא הכניסו אותי לחדר קטן שם חיכו לי שני הגורילות האחרים האחד היותר גבוה הסתכל עליי ובחן אותי.

"זה מספיק טוב" הוא אמר ושני הגורילות יצאו.

נשארנו רק הוא ואני.

"אז.. את באה לפה הרבה?" הוא שאל אותי וצחק מהבדיחה של עצמו.

"מי אתה? מה אתה רוצה? מה ביל קשור? מה אתה רוצה ממני?" צעקתי עליו.

"רגע רגע תחכי בסבלנות.." הוא אמר לי "אני אברהם, ואני מחפש לי.. איך נאמר את זה יפה.. שעשוע" והסתכל אלי אל תוך העיניים והמשיך

"את יודעת, את נראית לי מוכרת " הוא אמר והסתובב "אני כבר השתעשעתי עם מישהי שדומה לך.. " הוא אמר וחייך חיוך שטני.

התחלתי לבכות.

"אני בכלל לא מכירה אותך איך אני קשורה אלי..." ולא סיימתי. לפתע הבחנתי בכתובת קעקוע על הצוואר של אברהם..

וראיתי בכתב אדום שחור מסולסל את האותיות AB.

"זה אתה" צרחתי עליו "אתה הרסת לי את החיים בגיל 12 אתה אנסת אותי ובגללך נהרסו לי החיים"

צרחתי עליו ובכיתי בהיסטריה.

"אהה.. אז אנחנו כן מכירים.." הוא אמר והסתובב אליי " אם כך אני לקוח קבוע!" הוא אמר.

הוא התקרב אליי וניסה להוריד לי את החולצה, משכתי את עצמי אחורה והחולצה נקרעה.

"אוו התנגדות" הוא אמר "זה עומד להיות מעניין" הוא חייך והתקרב אלי עוד יותר.

כבר לא היה לי לאן לברוח.

"אל תעשה את זה בבקשה" התחננתי אבל הוא לא הקשיב לי.

"אל תדאגי הכל יהיה בסדר" לחש לי ביל.

"אני לא יודעת מה לעשות" עניתי לו  "אני לא רוצה להיות פה והחוויה המזוויעה הזאת אני כבר לא שלי, של עצמי...."

~~~~~~

אז? איך?

כן כן פרק מוזר.. אני מודעת..

נא לא לשכוח שהייתי בת 13 אז (: