פרק 8:
"לא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" נשמעה צעקה מצמררת.
ביל עף באוויר ושרביטו הועף מידו.
טום עף אחורה.
לחלון.
הוא עף מעליו ונפל מטה.
ביל קם במהירות לחלון.
"טום!!" הוא צעק ורעש חבטה עמום נשמע.
ביל נפל אחורה.
הוא לא ידע מה לחשוב.
ילדים מלמעלה שראו את הנעשה התחילו לצעוק.
ביל קם ורץ החוצה.
למדשאות.
הוא רץ אל מתחת למגדל בית גריפינדור ולמולו נתגלה גוף.
גוף פשוק איברים וחסר חיים.
טום.
"שחרר" הוא ניסה את מזלו ללא הצלחה.
"לאא!!!" ביל צעק.
הדמעות כבר הציפו את עיניו וידיו כבר חבקו את אחיו.
"למה!?" הוא צרח.
"טום!!" הוא צרח ובכה.
הוא הרגיש כאילו הוא נחצה לשניים.
וחצי אחד הלך עם טום.
הוא חיבק את טום ואחז בבגדיו.
הוא הסניף את חולצתו, את הריח שלו.
הריח של טום.
האח היחיד והאהוב שלו.
ועכשיו הוא אינו.
ידיים חמות ניסו להרים אותו אך הוא התנגד.
הוא הרגיש אידיוט.
'למה!? למה עשיתי את זה? אני בנאדם רע!! מגיע גם לי למות' הוא חשב ודחף את כל האנשים מסביבו.
הלוויה נערכה למחרת.
גופתו של טום הונחה בתוך ארון עץ כהה, והמוני בנות חגו מסביבו בוכות, ומנחמות זו את זו.
גיאורג גוסטב ובן ישבו ליד הארון מביטים בפנים החיוורות של חברם הטוב.
ביל לא בא.
הוא לא יכול היה לשאת זאת.
גם הרמיוני לא באה.
היא הלכה לביל.
לדבר איתו.
'אני משתגע כאן לבד? למה עשיתי את זה?' הוא חשב לעצמו.
בשעות האחרונות הוא התחיל לשמוע קולות ולדמיין דברים.
הוא פשוט השתגע משנייה לשנייה.
"ביל..?" נשמע קולה הרך של הרמיוני.
"לכי מכאן!!" הוא כעס.
"אבל בילי.." היא התחילה שוב בקולה המתוק והתמים.
"למה שיקרת לי? בגללך הרגתי את אח שלי!!" הוא צרח עליה.
הוא דחף אותה והיא נפלה על הרצפה.
היא קמה והתחילה לצחוק.
"הו באמת בילי, חשבתי שתהיה קצת יותר חכם, אבל לבוא ולהרוג את אחיך, בדם קר?" היא צחקה צחוק מטורף.
"את משוגעת!!" הוא אמר וניער את ראשו.
"גם אתה!! איבדת את כל מה שהיה לך" היא המשיכה עם צחוקה המצמרר.
"דיי!!" הוא צעק עליה ונפל על ברכיו.
הוא התחיל להזות שוב.
הוא ראה את התקרה נופלת והקירות מתקלפים.
הוא ראה את דמותו של טום מכל כיוון.
כל הטומים התקדמו אליו.
'למה הרגת אותי? אני אח שלך!! אני שונא אותך' אמרו הדמויות.
"אני מצטער" הוא צעק כמטורף "טום, אל תלך!! בבקשה!!".
הרמיוני המשיכה עם צחוקה.
ביל איבד את עשתונותיו ובשנייה אחת הוציא את שרביטו.
"אבדה קדברה!" הוא צרח.
הוא לא ידע מדוע.
וגם לא היה אכפת לו.
הרמיוני מחקה את חיוכה והועפה האוויר בקרן גדולה וירוקה.
הצחוק נעלם, וקהל הטומים היטשטש.
"לא!! לא שוב!! למה אתה גורם לי להרוג את כל מי שאני אוהב!?!?" הוא שבר את השרביט שלו וצרח לתקרה.
"למה אני!?" הוא צרח.
הוא רץ אל מחוץ לחדר המועדון, ובדיוק כל בית גריפינדור חזר.
הוא התנגש בכולם ומיהר החוצה.
הוא רץ במסדרון וכשהגיע לסופו נשמעו צרחות.
"גופה!! זאת הרמיוני!! היא מתה!!" נשמעו הצעקות והן הדהדו בראשו של ביל.
'למה אני!?' הוא חשב ועלה למגדל האסטרונומיה.
הוא נעל עצמו בחוץ.
החלה לנשוב רוח קרירה.
הוא הכניס את ידיו לכיסי הג'ינס שלו.
פתק.
הוא הוציא את הפתק המקומט וקרא אותו.
אני עומד כאן על הגג,
מביט למטה,
אל האינסוף,
אל המוות,
אל העולם שאחרי,
אל המקום שבו אולי יהיה לי טוב.
והלילה,
אני אלך ולא אחזור,
והלילה,
אני אשכח ולא אזכור,
שהלכתם,
שפחדתם,
לקבל אותי כמו שאני,
גם עם הטוב וגם עם הרע...
אני מוכן ממש על קצה המעקה,
חלק אחד,
רוצה להמשיך לחיות,
והחלק השני,
כבר לא רוצה להיות,
מה עושים כשהגוף מתחלק לשני צדדים?
מה עושים כשאת הכול מאבדים?
אני את התשובה לשניהם לא מצאתי,
ובגלל זה אני כאן...
והלילה,
אני אלך ולא אחזור,
והלילה,
אני אשכח ולא אזכור,
שהלכתם,
שפחדתם,
ולא באתם,
לתת לי יד ולעזור...
ידיי פרושות לצידי גופי,
והרוח החמה מנשבת על פניי,
דמעותיי יבשו מזמן,
ואני רק מתעכב.
'תעשה זאת כבר' אומר מוחי,
'תשוב אל אהוביך' אומר לבי,
שני קולות מנוגדים,
אבל חיים באותו גוף...
שניהם בראשי מהדהדים,
ואני!?
אובד עצות.
ושוב באה המרירות ושוב אני מרגיש לבד יותר מאי פעם...
והלילה,
אני אלך ולא אחזור,
והלילה,
אני אשכח ולא אזכור,
שהלכתם,
שפחדתם,
ולא באתם,
כשידעתם,
שאת חיי אני אגמור...
הוא קימט את הפתק בעצבים וזרק אותו אל מעבר לחומה.
'זה מגיע לי' הוא חשב ונעמד על החומה הקטנה.
הוא פרש את ידיו לצדדים, נושם נשימות עמוקות.
עוצם את עיניו.
חושב על טום.
"טום אני אבוא עד אלייך! אפילו המוות לא יפריד בינינו" הוא אמר בשקט ונפל, בלי להסס.
-הסוף-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Noam's Love
