החיים, זה קורה...

הנה עוד 2 פרקים ^^

~~~~~~

פרק 2:

"כשרוקחים שיקוי, קאוליץ, לא עושים שום דבר אחר!" זעף פרופסור סנייפ, המורה לשיקויים.

"מצטער פרופסור סנייפ" אמר ביל ותחב את גיליון 'הנביא היומי' לתיקו.

"הנה דוגמה לשיקוי מכווץ מאוד לא מוצלח! או יעיל!" אמר סנייפ בקול ובהינף שרביט רוקן את מבחנתו של ביל.

"גם אתה קאוליץ, צריך להשתדל יותר" אמר סנייפ והעלים גם את תוכן קדרתו של טום.

"איזה חופר" מלמל טום וגלגל את עיניו.

"עונש קאוליץ" אמר סנייפ בארסיות והחל לשרבט כמה משפטים על דף קלף, הוא חתם אותו בנקישת שרביט והגישו לטום.

"את המכתב הזה תיתן לראש הבית שלך" אמר סנייפ והגיש לטום את נייר הקלף המגולגל.

"כן, כן אני יודע" אמר טום ויצא בחיוך מהכיתה, מאושר על כך שיפסיד כמעט שעתיים שלמות של צעקות והטפות מצד סנייפ.

ביל שב לרקוח את השיקוי המכווץ שלו ללא הצלחה מרובה.

"להגיש מבחנות" אמר סנייפ אחרי שתיקה גדולה ורעשי בחישה בקדרות שנמשכו שעתיים.

בכל הכיתה נשמעו רעשי גרירת כיסאות וכולם אטמו את מבחנותיהם והניחו אותן על שולחנו של סנייפ.

"נוו קאוליץ" אמר סנייפ כשראה שביל מתעכב, שוב, בהגשת השיקוי.

ביל רץ אל שולחנו של סנייפ והגיש את מבחנתו שזהרה באור אדום במקום כתום.

"אני כבר יכול לנחש את הציון של זה" אמר סנייפ ויצא מהכיתה לא לפני שהעלים את כל מבחנות השיקויים למקום לא נודע.

ביל יצא אל החצר והתקדם לעבר האגם הגדול.

רוח קיצית נשבה בפניו והוא עצם את עיניו, מתענג על ליטופיה.

לפתע, צל נעמד מול פניו.

הוא פקח את עיניו ולמולו נגלתה דמותה של אותה הנערה שבה התנגש ביום האתמול.

"היי" היא חייכה קלות.

"אפשר לשבת לידך?" היא שאלה בתמימות.

"אמ.. כן בטח" אמר יל המופתע וזז מעט בכדי לפנות לה מקום.

"אני הרמיוני" היא חייכה והושיטה את ידה.

"ביל" הוא הנהן ולחץ קלות את ידה החמימה.

"לא ראיתי אותך בגריפינדור, ממתי את כאן?" הוא התחיל אחרי שתיקה קלה.

"מאז גיל 11" היא צחקה קלות.

'איזה צחוק חמוד ותמים' חשב ביל וחייך למשמעו.

"אני דווקא כן ראיתי אותך פעם או פעמיים" היא המשיכה.

"באמת?" התפלא ביל שמישהו בכלל זוכר שהוא פגש אותו.

"כן, אבל לא ברגעים הכי יפים שלך" היא צחקקה במבוכה.

"כן, אין לי הרבה כאלה" הוא צחק והביט אל פני האגם החלקים כזכוכית.

הוא השליח אבן קטנה לכיוון המים.

האבן יצרה גלים קטנים ועגולים שהתרחקו זה מזה עד שנעלמו.

"אתה איתי בשיעור לחשים" היא אמרה לפתע.

"באמת?" התפלא ביל על שלא זכר נערה יפה כמוה.

"כן" היא חייכה בביישנות "אנחנו ביחד גם בכשפומטיקה, שינוי צורה, רפואה, חקר מוגלגים והתגוננות מפני כוחות האופל".

"כל כך הרבה ולא ראיתי אותך אפילו פעם אחת?" צחקק ביל וזרק אבן שטוחה אל האגם.

האבן קפצה 3 פעמים על פני המים ושקעה.

"וואו" הרמיוני התפלאה.

"6 שנים של אימונים" ביל צחקק בעצב.

"תגיד, אני מקווה שזה בסדר שאני שואלת אבל, למה אתה לא מדבר עם אף אחד?" הסומק מייד עלה על לחייה כשביל הביט אליה.

"זה משהו הדדי שכזה" הוא צחק צחוק חלול "אנשים לא מדברים איתי כי הם חושבים שאני מוזר".

"והומו" הוא הוסיף וצחק.

"חח.. אתה בכלל לא נראה מוזר" היא צחקה.

"או הומו!!" הוסיפה מייד בכדי שלא יחשוב עליה רעות.

"אממ.. אני.. תודה" אמר ביל שלא היה רגיל לשיחות שכאלה, או לשיחות בכלל.

"אכפת לך לחכות לי כאן לרגע?" שאלה הרמיוני בחיוך מתוק.

"בטח" הוא חייך.

הרמיוני קמה ונעלמה בין שאר הילדים שיצאו מהאולם הגדול אחרי ארוחת הצהריים.

הוא היה רגיל לדלג על ארוחות בית הספר.

כשעברו 20 דקות הוא כבר התייאש.

'בטח הלכה לספר לכולם על שיחת הנפש הקטנה שלנו' הוא חשב ודפק את ידו על מצחו כלא מאמין לטיפשותו.

"אחח" הוא התנגש במישהו.

מישהי.

הרמיוני.

"מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן, לא נתנו לי להוציא את האוכל מהאולם הגדול" היא התנצלה במהירות.

"לא נורא, ותודה" הוא חייך ועזר לה עם שתי הצלחות שנשאו שתי ביצים מקושקשות ארבעה טוסטים ומעט ריבה.

"ו…. מיץ" הרמיוני חייכה והוציאה מכיס גלימתה בקבוק גזוז בטעם תפוזים.

"וואו, השקעת" הוא חייך והתיישב עם צלחתו.

הם התחילו לאכול.

ביל כמעט אף פעם לא טעם את הבישולים והמאכלים שגמדוני הבית של בית הספר הכינו.

אבל כשטעם אותם רק התענג.

'אם רק היו פחות שמים לב אליי ומתעלמים ממני היה עדיף, ואז הייתי יכול לאכול את זה כל יום'

הוא חשב ולקח עוד ביס מהטוסט המרוח בריבה שלו.

"תודה" הוא חייך ואסף את כל הכלים שלהם.

"נאני?" הרמיוני לחשה לאוויר מביטה לצדדים שאין שם אף אחד מלבדם.

נשמע "קראק" חזק ומולם הופיעה גמדונת בית נמוכת קומה בעל אוזני מחודדות ועיניי זכוכית.

"קראת לי הרמיוני גברתילי?" אמרה הגמדונת וקדה קידה עמוקה עד שאפה המחודד ליטף את הדשא הירוק מתחתיה.

"כן, תודה" חייכה הרמיוני במתיקות מה שגרם לעורה החלק להימתח על עצמות לחייה ותרם למראה הילדותי שלה עוד יותר.

"את יכולה לקחת את זה איתך למטבח בבקשה?" שאלה הרמיוני והגישה לגמדונת את הכלים.

"כמובן, גברתילי, אין בעיה גברתילי" הגמדונת שוב קדה קידה וכמעט איבדה את שיווי משקלה תחת עומס הכלים.

שוב נשמע "קראק" מהדהד והגמדונת נעלמה.

"טוב.. אממ.. יש עכשיו שיעור שיקויים, אתה בא?" היא שאלה ובלי לחכות לתשובה תפסה בידו ועזרה לו לקום.

שניהם הלכו בשקט דרך המדשאות, כל אחד עם מחשבותיו שלו.

'היא כל כך יפה'

'הוא כזה ביישן'

'הקול שלה.. איזה צמרמורת הוא מעביר בי'

'יש לו פנים שלך מלאך'

'החיוך שלה פשוט ממיס'

'הוא כל כך יפה... ומיוחד'

'אני..'

'אני...'

'מתאהב!?'

'מתאהבת!?'

פרק 3:

"להגיש מבחנות" נשמע קולו של פרופסור סנייפ.

אחרי שהוא רוקן את מבחנתו של ביל פעמיים, הוא כבר לא טרח לנסות לרקוח שוב את השיקוי.

הוא ידע שבכך ישיג רק עוד השפלה.

"פסס... ביל!" נשמע קול מימינו.

הוא הפנה את ראשו ממגזין 'הפקפקן' לכיוון הקול.

הרמיוני חייכה וגלגלה אלי משהו דמוי עט עבה.

ביל הרים את המבחנה השקופה שהייתה מלאה בחומר בצבע תכלת עז.

"מה זה?" הוא לחש לה.

"השיקוי" היא סימנה עם שפתיה והגישה בקבוקון זהה לפרופסור סנייפ.

ביל הכניס פנימה עלה נענע והגיש את הבקבוקון בצבע הטורקיז לפרופסור סנייפ.

"הממ.. מעניין קאוליץ" אמר סנייפ בקולו הקר.

הוא לקח גם את מבחנתו של ביל ובהינף שרביט כל המבחנות נעלמו.

"תודה, הצלת אותי שמה" אמר ביל להרמיוני כשהם יצאו מהכיתה.

"אין על מה" היא חייכה.

"אתה בא לאכול?" היא ניסתה את מזלה.

"טוב" הוא לא יכל לסרב לעיניים שלה.

ללחיים הורדרדות שלה.

לחיוך שלה.

לשפתיים האדומות שלה.

לפיתוי שבלנשק אותה.

הם נכנסו לאולם עם כל ההמולה וביל השתדל להיות כמה שפחות נראה ובולט לעין.

הוא התיישב בקצה השולחן עם הרמיוני.

קצת כאב לו שאם הוא כבר אוכל באולם אז הוא לא אוכל עם חבריו אבל הוא לא יכל לנתק את מבטו מהרמיוני.

אולי היא ה-"אחת".

אולי היא תהיה זאת שתחדור לליבו ותהיה איתו.

אבל זה רק אולי...

שניהם התיישבו ואכלו בשקט.

הם יצאו מוקדם מהאולם כדי לא להיתקל באנשים נוספים.

"אממ.. יש לי עכשיו חלון" התחילה הרמיוני.

"יש לי שיעור בתולדות קסם, יופייאי" אמר ביל באדישות וכעבור רגע שניהם צחקו יחדיו.

"אני אתפלח אין לי כוח להרצאות האלה" אמר בפשטות ושניהם התיישבו מתחת לעצי האלון.

הוא כבר הרגיש שהוא לא יכול לעמוד בזה יותר.

הוא חייב לנשק אותה.

'היא כל כך..'

'מדהים ומתחשב פשוט..'

'לנשק אותה ולטעום מ..'

'השפתיים המלאות והאדמדמות האלה פשוט..'

'להרוג בשביל לאכול..'

'אותו!'

'אותה!'

"ביל אני.." הרמיוני אמרה.

ביל לא חיכה יותר.

הוא חיכה כבר יותר מדי עד שהרגיש שהוא עוד שנייה מתפוצץ.

הוא הצמיד את שפתיו לשלה מנשק בעדינות את השפתיים שאותן ציפה לטעום.

הטעם היה מתוק יותר מחלומותיו המתוקים ביותר.

היא התקדמה צעד ולשונה חדרה לפיו, משחקת עם העגיל שלו.

הלשונות התערבבו.

החושים התערפלו.

ההורמונים זרמו בטירוף.

השניים לא יכלו להתנתק אחד מהשני, כאילו האחד מספק חמצן לשני בשביל לחיות.

הם הסדירו את קצב נשימתם, לא נותנים לעיניים להיפתח ולגלות שאולי זה סתם חלום.

"אממ.. אני.. צריכה ללכת" אמרה הרמיוני אחרי שהתנתקו בפעם הרביעית בכדי לנשום.

"אממ.. טוב" אמר ביל והרגיש את הסומק עולה על לחייו.

"אני אוהבת אותך" היא לחשה לו ונשקה קלות על לחיו.

היא הלכה באיטיות והרוח נשבה על שיערה.

כמו קטע מסרט, כמו סלואו-מוושן אבל בלייב.

ליבו של ביל פעם בחיקו ואיים לקפוץ החוצה.

הסומק כאילו נדבק ללחיו וכשפגש את בן, כבר עורר חשד שמא הוא חולה.

"אני בסדר, באמת" אמר ביל לבן שניסה לגרור אותו למרפאה.

"אתה כולך אדום לעזאזל!" התעצבן בן.

"או שתגיד לי מה קרה או שאני לוקח אותך למרפאה ואומר שיש לך חברברת הכחליל" איים בן והפנה אצבע כלפי ביל.

"אויש יא קרצייה! מה אתה רוצה לדעת?" אמר ביל ברוגז.

"מה נסגר איתך שאתה מסמיק" אמר בן.

"הו לא! אתה כן..!? לא! אין מצב! ביל!?" אמר בן כשהבחין במבטו התמים של ביל.

"מה? מה יש? אעההה מה נסגר איתך?" שאל ביל למראה פרצופו התחמן של בן.

"התנשקת עם מישהי!" קבע בן בצעקה.

"שש!! תשתוק יא ראש כרוב אחד!" אמר ביל וסתם את פיו של בן בידו.

כמה מבטים של תלמידי שנה ראשונה הופנו אליהם אבל כשראו את ביל הם פרצו בצחוק מתגלגל והמשיכו בדרכם.

"יופי, עכשיו גם הצוציקים צוחקים עליי" גלגל ביל את עיניו והוריד את ידו בגועל מפיו של בן שהתחיל ללקק את ידו כדי שיוריד אותה מפיו, כמובן.

"דוחה אחד" ביל ניגב את ידו על גלימתו של בן והשניים המשיכו לצעוד לכיוון מגדל גריפינדור.

"טומי!?" קפצה הנערה על נער גבוה בעל ראסטות וכובע.

"מה קורה בובה?" הוא חייך ונישק אותה.

"הכל טוב" היא צחקקה ושפשפה את אפה הקטן באפו.

"אולי נלך לטייל?" היא הציעה.

"הכל בשבילך" הוא חייך באושר והשניים קמו לכיוון החור שמאחורי התמונה של האישה השמנה.

".. קיצר גוסטב עשה בושות, הוא בכלל לא שם לב לזה שאני וגיאורג עמדנו מאחוריו..." צחק בן וסחף עימו את ביל.

"פולי אינקיטאטם" אמרו השניים וצחקו.

החור בתמונה נפתח.

"טום?"

"ביל?"

"הרמיוני..?"

~~~~~~

תגובות לא עולות כסף,

אז תפציצו