פעם זה היה הדבר הכי בטוח שהיה לי בחיים והכי טוב ויפה,
אמא אמרה שהפעם זה לכל החיים שככה זה ישאר תמיד אני האמנתי לה, היה לי ביטחון.
תמיד ידעתי שגם אם אני במצבים של עצב פעם או משהו קורה תמיד ישלי מה שיציל אותי,
תמיד יש לי את זה שיתמוך בי לא משנה מה,
לא משנה כמה סיכסוכים יהיו כי זה לתמיד ולא יכול להיות אחרת.
כל הדיבורים שלי על החוזק של זה מעל הכל פשוט היו קשקושים
כי בחיים זה כמו בחיים התברר שזה לא לתמיד
גם פה היה פיצוץ שהפך את הכל ואני עומדת לי בצד ואוכלת את עצמי
למה זה קרה? ומה לא עשיתי טוב? ואיך אני יכולה לשפר את זה?
אבל בתוכי אני יודעת שאין כבר מה לעשות, את העבר אי אפשר לשנות ועם זה אני צריכה להתמודד.
אבל אני עם האופי המזדיין שלי לא יכולה פשוט לא יכולה!!
נראה לי זה הדבר היחיד שיכול אחרי כ"כ הרבה זמן לשבור לי את הלב פעם אחרי פעם,
זיכרון אחרי זיכרון וזה כואב כל פעם מחדש כמו בפעם הראשונה.
אני יודעת שלאנשים כבר נמאס לשמוע (מי ששמע) אבל אני לא יכולה לשחרר זה חזק ממני
וכנראה שאני ימשיך לחיות ככה עד שעוד משו ישתנה...ואולי הפעם לטובה
....
זהו אני סיימתי עם השפיכות לב להיום
"Dont try to fix me i'm not broken, hello"
הלכתי לישון נמאס לי מעצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
