היה מצעד, חוזרים לשגרה. הבית הפתוח חוגג את הקיץ

האמת היא שתכננו פוסט חיובי, לשם שינוי. קראנו לו "גבירותי ורבותי: מהפך!". רצינו לדווח על הכתבה הזאת, שהתפרסמה באתר ערוץ 7, ומספרת על החלטה של מובילי דעת קהל חרדיים לא להבעיר את ירושלים השנה. רצינו לברך על הידיעה שמדברת על מגעים בין חרדים לנציגי הבית הפתוח, חשבנו שסופסוף יהיה לנו מצעד רגוע. היינו מוכנים אפילו "לוותר" על חלק מהחשיפה התקשורתית שהחרדים מארגנים לנו כל שנה. שמחנו.

אבל לא, פחות מ-30 יום לפני המצעד המתוכנן בירושלים (מתי? עוד לא סגור. ממש תכף תצא הודעה. שבוע גג. אם לא, אנחנו מבטיחים להדליף משהו), ש"ס התעוררה. בכל זאת, בחירות.

קודם סיפור:

עכבר הציץ דרך חריץ בקיר וראה את האיכר ואשתו פותחים חבילה.
"מעניין איזה מזון יש בחבילה" חשב לעצמו,

אך הזדעזע לראות את הזוג מוציא מלכודת עכברים מן הקופסא.
הוא יצא אל החצר וזעק אזהרה: "יש מלכודת עכברים בבית! יש מלכודת עכברים בבית!"

התרנגולת קרקרה וזקפה אליו את ראשה: "אדון עכבר, אני יודעת שזה אסון לגביך, אבל אין לכך שום משמעות בשבילי".

העכבר פנה אל החזיר: "יש מלכודת עכברים בבית!"
החזיר הפגין סימפטיה ואמר:
"אני כל כך מצטער, מר עכבר, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות חוץ מלהתפלל לשלומך".

העכבר פנה אל הפרה וזו הגיבה בזלזול:
"אפשר לחשוב- מלכודת עכברים. אני ממש בסכנה, אה..."

עצוב ומפוחד חזר העכבר אל הבית, להתמודד לבדו עם מלכודת העכברים.
בלילה נשמע קול פצפוץ, כזה שמשמיעה מלכודת עכברים שהופעלה.
אשת האיכר קפצה ממיטתה לראות מה לכדה המלכודת. בחושך לא ראתה כי היה זה נחש ארסי שזנבו נתפס במכשיר.

הנחש הכיש את האישה והיא הובהלה לבית החולים. היא טופלה וחזרה לביתה סובלת מחום גבוה.

כולם יודעים שהטיפול הטוב ביותר לחום גבוה הוא מרק עוף טרי.
לכן לקח האיכר גרזן ושחט את התרנגולת כדי לבשל מרק.
שכנים וידידים באו לבקר את החולה וישבו לצידה מסביב לשעון.
כדי להאכיל אותם, נאלץ האיכר לשחוט את החזיר.
האישה גססה עד שלבסוף נפטרה. מכרים רבים באו ללוויה וכדי לסעוד אותם,
שחט האיכר את הפרה.

מוסר השכל:
בפעם הבאה שאתם שומעים שמישהו נתקל בבעיה וחושבים שהיא לא
נוגעת לכם, זכרו שגם כאשר רק החלש ביותר מאוים - כולם נמצאים בסכנה. 
          

את הסיפור הזה פרסם בלוגר אחד (כאן), לפני שנה. ההקשר היה דומה, קודם ניקח את ירושלים, אחר-כך תל אביב: חוק שהוגש לפני שנה ומאפשר לעיריות למנוי מצעדי גאווה  - בירושלים ובערים אחרות שירצו בכך. אחר כך? אחר כך כבר יעזבו את ההומואים ויעברו לשאר (ערבים, שמאלנים, נכים, צוענים )

והנה, הנבואה מיהרה להגשים את עצמה. ש"ס כבר לא יוצאת נגד המצעד בירושלים. השנה היא דורשת לבטל את המצעד בתל-אביב. "שיעשו את זה במתחם סגור", הם דורשים. שיטת הסלאמי, שכמעט הצליחה בירושלים לפני שנתיים (אז נאלצנו לערוך הפנינג במקום מצעד), עוברת לתל-אביב. קשה להאמין שבאמת יקרה משהו בתל-אביב, אבל צריך לקוות שזה לא רק "ניסוי כלים" לקראת המצעד הירושלמי.

ממש בקרוב נפרסם פוסט שלם על "למה דווקא בירושלים", אבל הנה הזדמנה לנו טעימה:  כי אחרי ירושלים מגיעה תל אביב. מעוז החירות הישראלית. כרגע.

והיום, ילדים, פוסט חינוכי. האמת היא שרצינו לעדכן על התאריך הסופי של המצעד, על המיקום שלו וכל מיני אינפורמציות שכאלה  -  אבל אומרים לנו ששום דבר לא סופי עדיין (העולם מתקדם נורא לאט לאחרונה).

מצד שני, מתברר שאם את מתכוונת לצעוד או סתם תומכת מרחוק, את עלולה לגלות שלאנשים יש כל מיני טענות למה זה רעיון רע. נכון, תמיד אפשר להגיד "כי ככה בא לי", אבל למקרה שאתם בקטע של  דיון אינטלקטואלי היסטורי שכזה, הנה לכם מונולוג קצר.

זה נכתב קצת בשביל סטרייטים,  אבל גם ללהט"ביות מותר לקרוא.

(אגב, כדי להרגיש את רוח הדברים צריך לקרוא בטון מתלהם)

 *

מצעד הגאווה מעורר התנגדות.

זו פרובוקציה, אומרים לנו. למה לנפנף בזה? בסדר, נגיד שזה נורמלי, אתם כמו כולם. אבל אתם רואים מישהו מאיתנו, הסטרייטים, צועד ומנופף במה שהוא עושה בחדר המיטות שלו? וחוצמזה, חובבי הבלונדיניות, למה הם לא מרגישים צורך לצעוד?

צריך להתחיל מההתחלה.

אנחנו מיעוט מדוכא. לא נותנים לנו לחיות כבני אדם שווים בחברה הישראלית. כמו מיעוטים רבים אחרים, אנחנו לא יכולים להתחתן כאן. כמו מיעוטים אחרים, לא ממש מדברים עלינו בפומבי.

כן, יש פה ושם  סרט קומי עם דמויות של הומואים (וכשזה לא קומי ההומו חייב למות. עדיין.) אבל לכו לגן ילדים – נדיר שתמצאו התייחסות למודלים אחרים של משפחות. לכו לבתי ספר – יש ספרים על התפתחות מינית, אבל אין שום טקסט נורמלי על התגבשות הזהות המינית. לא משהו שתואם את ההשקפות של סוף המאה ה-20, שלא לומר תקופתנו. הציצו בטלוויזיה – אנחנו מופיעים שם בד"כ כביזאר. אם יש דמות של לסבית – זה כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליה. זה מה שמאפיין אותה, השאר נגזר מזה. (ונכון, שם זה גם מתחיל להשתנות.)

משתיקים אותנו. מעדיפים שלא נתבלט באשר אנחנו הומואים (או לסביות, שלא לדבר על טרנסים). כשאני הולך לרופא אני צריך לשקול אם לציין את הפרט הרלבנטי על חיי, שמא הוא הומופוב. כשאני פותח חשבון בנק משותף אני צריך להתווכח עם הפקידה כדי שהבנק יכיר בזוגיות שלי. בעבודה שלי עוד לא נתנו לי את המתנה שנותנים לכל מי שמתחתן. שכחו...

וכדי לשנות את המצב צריך להבין שהמיעוט הזה קיים. צריך גם להבין את השוני: שלא כמו מיעוטים אחרים ההומואים נמצאים בכל מקום, יש לסביות בכל כיתה, גייז בכל יחידה צבאית בה "הומו" היא קללה נפוצה.

אחת הדרכים להשיג נראוּת (מילה יפה, תודו) היא להפגין. לצעוד ברחוב. להראות שאנחנו קיימים. זה לא נעים, זה דוקר בעין, זה צבעוני ומכוער? בשביל זה יש זכויות אזרח. בשביל מי שהרוב לא נהנה ממנו.

זה מעורר התנגדות, תאמרו? זה חושף הומופוביה ומוציא את הארס על פני השטח. עדיף לי ככה. שנראה למי קשה איתי.

ועוד דבר. יש גם את כל הגייז בארון. החרדים והדתיים והחילונים והנוער ומבוגרים שמביטים בעיניים כלות, לפעמים באים להסתכל, לפעמים אפילו מצטרפים למפגינים נגד, אבל נהנים מידיעה שיש עוד כאלה. שיש ארגונים גאים, ואנשים שמחים, וסתם אנשים רגילים שצועדים ומזדהים. לכן, על קצה המזלג, מצעד.

ומשהו קטן על גאווה. אנחנו לא גאים בנטייה המינית שלנו, לא בחרנו בה. אנחנו גאים על זה שבחרנו לא להתכחש לעצמנו. על זה שדחינו את הדיכוי החברתי הסמוי והגלוי ובחרנו לצאת אל האור, לקבל את הזהות המיעוטית שלנו, ואפילו להשתמש בה כדי להיאבק על זכויות אדם בחברה השסועה והמקפחת שלנו. בחרנו להיות אמיתיים עם עצמנו. זה לא טריוויאלי, יש לזה מחיר, וזה ראוי אפילו לקצת גאווה. לא?

פוסט פוסט מודרני

השבוע יצא פשקוויל ראשון נגדנו. מצד אחד, זה לא נעים שמסיתים נגדך ומשווים אותך לכל מיני עמים שמצווה להרוג אותם. תתפלאו (טוב, אולי לא תתפלאו), אבל אנחנו דווקא לא נהנים להתכתש עם החרדים. אפילו לא בבתי משפט. מצד שני, החלטנו שהשנה יהיה מצעד שפוי ונטול אלימות, וצוות המצעד -  בראשות אלינור המאממת, והמנכ"ל המדהים, ועוד מלא אנשים טובים שעוד נכיר לכם כאן – כולם מספרים שיהיה שקט. אז אנחנו מאמינים שהם יודעים משהו שאנחנו לא (אולי יש להם מגעים סודיים עם הרב עובדיה יוסף? לא סביר. מצד שני, אף פעם לא מספרים לנו שום דבר, רק בגלל שאנחנו מייד רצים לספר לחבר'ה ולכם).

ומה אתם יודעים? גם את הפשקוויל מספרים שאפשר לפרש באופן רגוע. האגדה מספרת שברחובות מאה שערים לילדים יד משחק חדש, שנפוץ בקיץ החדש: קוראים לו מצעד הגאווה, והוא מכיל מלחמה בין שתי קבוצות, אחת מהן מתנהגת בפרובוקטיביות ודוגלת בלבוש מינימלי (ככה זה סטריאוטיפים). ההיגיון אומר שגם מנהיגי המאבק ותלמידיהם המשועממים מבינים שהבלגן לא משרת את האינטרס שלהם. ולמרות שבכל שנה בתקופת המצעד פונים לבית הפתוח (ולקבוצה הדתית שלנו "חברותא") לא מעט חרדים ששמעו לראשונה על הבית הפתוח, ומחפשים מוצא לנטיותיהם האסורות, אנחנו נשמח אם יהיה לנו קצת שקט.

עמלק, כזכור לכולנו משיעורי תנ"ך, היה עם שזינב ביהודים כשהם יצאו ממצרים, והמדרשים מספרים שעמלק משפיע לרעה על החלשים בטיעוניו המפתים. אז אולי הפשקוויל בעצם רומז לזה שלא כדאי להסתבך איתנו.

הלוואי שזה יהיה הפשקוויל האחרון השנה. בשנה שעברה היו פשקווילים הרבה יותר גרועים, ואם אתם רוצים לראות ולקרוא עליהם – הנה טעימה מבלוג אחר מתקופת מצעד 2007:

הנה החלק הפחות עצבני של הטקסט:

כשהייתי קטן אמא שלי לימדה אותי מין סיסמה של ילדים:

"Sticks and stones may brake my bones, but words will never hurt me"

כמובן, זה משפט שבא לשכנע ילד פגוע לא לקחת ללב מילים רעות. גדלתי, למדתי שיש למשפט הזה גם סיומת אחרת. משהו כמו "but words will brake my heart". הלב שלי לא נשבר, בוודאי לא מקללות של אנשים נבערים שחיים בעולם מדומה משלהם, אבל מילים פוגעות. וכידוע, מילים רעות גם מייצרות מעשים רעים.

מההתחלה. אנשים רעים הטילו עלי ועל הקהילה שלי קללה. הם מזהירים שאנזק בנפשי, בגופי ובממוני ומודיעים ש"יש דין ויש דיין". 

מה שכן, יש להם הומור. "ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב", הם כותבים. כלומר, אם לא נצעד הרבנים הטמאים האלה יברכו אותנו.

כן, זה לא ממש בהיר שם, אבל הנושא הוא מצעד הגאווה. בירושלים, כמובן. על תל אביב הם שכחו להטיל קללה. ולמי שהיה ספק לאן נגיע אם נכנע ועל מה המאבק הזה  - הנה תזכורת. המאבק הזה על זכות הקיום. קודם של ההומואים והלסביות, אחר כך של שאר ה"חוטאים".

לשאר הפוסט כנסו כנסו לכאן.

השבוע אין עדכוני מצעד, אבל אנחנו מזמינים אתכם לאספה החצי שנתית של הבית הפתוח. חברי העמותה (התמיכה חשובה) זוכים גם להצביע. בתכנית: אישור תקציב 2007, סיפורי מצעד 2008, וקצת דיונים קהילתיים. לחובבי הז'אנר. האירוע יתקיים ביום ראשון (18.5) בערב, וב-19:00, רגע לפני, יתקיים גם טקס סיום תוכנית ביה"ס למנהיגות. רוצים לעבור קורס כזה בשנה הבאה? בואו ותשמעו למה זה כדאי.

זהו, להתראות בשבוע הבא.

למעלה: תמונה של הפשקוויל החדש