סלח לי, האם אתה טביעה שנשארה בעולמנו אחרי שהנשמה שלך הסתלקה? |
| 9/2015
היוש
וואו, שנים. כאילו אשכרה שנים.
אני אפתח בהתנצלות על זה שלכתוב פוסט מהפלאפון זה מאוד לא נוח, אז אני מתנצלת בפני כל מי שיקרא את זה על טעויות פיסוק וחוסר חלוקה לפסקאות וכאלה.
קורס הראל. כרגע זה מה שמחזיר אותי לתקופות אפלות. מדי פעם יש דברים כאלה, שמזכירים לי שאני לא כמו כולם ושהדיכאון של גיל 15 שלי לא היה סתם מצבי רוח של גיל ההתבגרות. כי הנה, שבוע הבא אני בת 21, אני כבר לא בגיל ההתבגרות. ואני עדיין יצורה ועדיין עצוב לי ועדיין יכול להיות היום הכי כיף בעולם ופתאום בלי שום סיבה, באמת שום סיבה, אני אתחיל להיות עצובה ועצבנית. אז עכשיו מה שמביא לזה זה קורס הראל.
אני חושבת שהסיבה שאין לי חברים היא שאני לא טובה בכל העסק הזה שמכונה בני אדם. אני נוטה לא להסכים עם מה שהמין הזה עושה או חושב. ושתי הבנות שלאחרונה היו החברות הכי טובות שלי בכל העולם, מתחילות להמאס עליי. כן, זה מזעזע מצידי להגיד דבר כזה. אבל כבר אין לי עם מי לדבר, כי עד עכשיו דיברתי איתן. וזאת לא אשמתן בשום צורה, הן בסדר, זאת אני שמאבדת את הסבלנות עם כל משפט שהן אומרות.
טוב, לכתוב בפלאפון זה מתיש אז הפוסט הזה ייקטע במפתיע.
רק רוצה להדגיש לכולם- זה לא שביזות. אני מסרבת לקבל על עצמי את המונח הזה. אני עצובה, אני כועסת. אני לא שבוזה.
לילה טוב.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: