"..מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך.."

היה טיול חנוכה. והאמת היה כיף ממש... אך לצערי חברים טובים שלי לא באו :\

זה לא כזה משנה כיוון שרוב הזמן גם ככה הייתי עסוקה בקבוצה, שהאמת באופן מפתיע היה אדיר ההרכב הזה.

מישהי אמרה לי שאני חייבת להפסיק לחלק את עצמי לכל העולם שווה בשווה, כי תוצאות מלהיבות לא יוצאות משום חלק בזה. ועכשיו כשנסגרת תקופה רעה וכל הכלול בה מאחור, לעצור לרגע, לנשום ולהפסיק להתעסק בעבר.

להתעסק בי לחלוטין ובחברים ולהדק קשרים עם אנשים חשובים לי, לנצל את הגיל, הפחד לפספס..

ומשום מה.. משהו מציק לי, מרגיש לי לא נכון בכל הדברים האלה...

כ"כ קשה להיות מבולבלת בחוסר ידיעה מה אני רוצה לעשות בעצם מאז שאני זוכרת את עצמי..
כ"כ קשה לאהוב אחד כמוהו.

הלוואי ויהיה דבר אחד בטוח וטוב עכשיו

כמובן, אליל המוזיקה שלי - אביתר בנאי.. אני מניחה שהשיר הזה אומר עליי עכשיו כ"כ הרבה ממה שאני אצליח להגיד.

יש לי סיכוי

ביצוע: אביתר בנאי
מילים ולחן: אביתר בנאי

נקודת הכוח היא נקודת התורפה.

לחצו עלייה והמערכות החלו להשתגע,

הפה קופצני, תנועות חדות בידיים וטריקת דלת צורמת,

ואז דממה.

איש הפח ירד מהבמה לשמן את ציריו ולרענן את המצפון,

זה ששוכן קצת ליד הלב, נו אתם יודעים זה שמרגיש והכל..

אז זהו. לו אין לב, רק מצפון.

שבאופן קצת אכזרי עושה עבודה של לב שלם!

המצפון מקשה על איש הפח לשמן את ציריו כל פעם מחדש שנקודת הכוח שלו או לחלופין נקודת התורפה שלו קופצת לביקור ומפעילה אותו בשעתה ללכת.

כידוע לכולם איש הפח נדד ממקום למקום בארץ עוץ עם חבורתו, האריה הפחדן, הדחליל הטיפש ודורותי התמימה שאיבדה את ביתה ואת דרכה אליו. ומכל אלה אני יכולה למצוא את איש הפח בתור המסכן מכולם.

לפחד זה טבעי - זהו רגש טבעי.

ללהיות טיפש יש יתרונות - אין שכל אין דאגות, ישן אך נכון.

ובאשר לדורותי שהיא ה-עלילה, היא בסה"כ איבדה את דרכה הביתה באיזו ארץ קסומה ורכשה לה חברים, היסטרי...

אך באשר לאיש הפח, אין לו געגוע לחזור לשום בית ואין לו פחד משום דבר והוא אינו טיפש, אך הוא לא מרגיש.

אין לו את התאווה שלחבריו יש להשיג אומץ, חוכמה, בית.

יש לו רק ואקום מטורף במקום שלכם יש לב.

אך הנה סיטואציה קשה אף יותר.

איש הפח אינו ידע מהו רגש כיוון שמעולם לא חווה אותו,

אך מה אם אגיד לכם שאני מכירה מישהי שכל כך מתגעגעת ללב שלה?

מתגעגעת ל"להרגיש"...

דיסק מלנכולי מתנגן ברקע וסוחף אותי איתו למקומות רחוקים,

הדמיון אף פעם לא הגביל אותי, אבל הזמן והמקום כן לצערי.

אולי במקום אחר, בזמן אחר היה טוב יותר.. (?) ..

ממשיכה להרהר וחושבת שאני לא נמצאת בחברה הנכונה..

המחשבות שלי, העיסוקים שלי, המשמעות שלי לחיים כל כך שונה משל כולם פה, במקום הקטן והמחניק הזה.

הלוואי וגיל, זמן, מקום, הדברים החסרי משמעות האלה לא היו מקבלים משמעות בחיים שלי.

אבל הם מחסום מולי, אחד כזה שמונע ממני לראות את הנופים שאני רוצה, מונע ממני לדבר בשפה שאני רוצה ולהיות עם מי שאני רוצה...

פה הכל קשור באינטרסים ובמשחקי כוחות שאזלו לי הכוחות לשחק בהם.

הלוואי ומשהו טוב יעיר את תשומת ליבי -

עדיין לא התייאשתי.