"..מה שקולך הפנימי אומר זו האמת שלך.."

היא הייתה קטנה, ממש קטנה בתוך גוף של אישה כמעט.

אבל היא הייתה מעדיפה לחזור אחורה, המון אחורה,

לימים שהאנרגיות שלה היו מרחיקות לכת והיו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים רק אם היא נשארה ערה כל הלילה כדי לראות את הזריחה.

ימים שבהם לא היו לה דאגות שכאלה, בכל מקרה לא היו אמורות להיות לה. וכאן  - כמו תמיד אני מנפצת את הסיפור היפה על הילדה הקטנה והמאושרת.

קטנה היא כבר לא, אך היא בדרך למאושרת.

רק הדבר העיקרי שהיא כל כך צריכה עכשיו, כל כך כמהה לו היא לא מעזה להגיד.

בשקט בשקט בלחישה קטנה של מילה שנבלעת לאוויר בסופה היא אומרת -

"אהב..".

רק מישהו שיחזיק לה את היד, יאהב אותה ויבין אותה.

אף אחד לא מבין, ולכן היא לא נותנת לאף אחד להתקרב.

זה לא כזה קסום. ובכל זאת עדיין לא מצאה. אך למען האמת היא כבר לא מחפשת.

לא מייאוש, אלא מהבנה כלשהי שדברים קורים בזמן שלהם ולא לפי הל"וז שלה.

וכי היא לא מאמינה בסיפורים על היפיהפייה הנרדמת וסינדרלה שמחכות לנסיך שיציל אותן, היא לא צריכה שום נסיך בשביל זה, היא התאוששה לבד מהתרדמת הארוכה שלה.

היא רק מנסה שיהיה בסדר עכשיו,

ומשתדלת להפסיק לחפש,

היא שמעה פעם שדברים טובים באים בהפתעה.