האסקפיזם הפוסט- מודרני

השעה שלוש בלילה (בוקר?), אני זומבית מעייפות, ביום ראשון יש לי מבחן מתכונת שלא התחלתי עדיין להתכונן אליו, ואני לא מצליחה להירדם. ולכן, תנו לי לספר לכם למה הצד הימיני של הראש שלי כואב מספיק כדי שאוכל לישון רק על צד שמאל.

אתמול היה כנס של מכנית רבין, והיה פשוט נהדר. העניין הוא, שזה היה לילה לבן, מה שאומר שבשלב מסויים כולנו היינו קצת עייפים. כן, גם אני. וכשאני עייפה, אני גם... איך לומר, מגושמת. אז בעודי יורדת במדרגות בהליכה המהירה הזו, ספק קפיצה, שמאופיינת רק לירידה במדרגות, גיליתי שהכפכפים שלי לא מחזיקים את רגלי ביעילות, ונפלתי.

הנפילה הפתיעה אותי, לא מעצם הנפילה (שכן אני, החיננית, רגילה ליפול), אלא מעוצמתה. כפי שציינתי, אני רגילה ליפול, ויודעת כיצד לבלום את עצמי, כך שראשי (או כל איבר חיוני אחר) לא ייפגע. ולכן, בלמתי את עצמי בעזרת המרפקים, ואז הרגשתי את המהלומה החזקה במותן. לכמה שניות, הייתי בטוחה שזו נפילה רגילה, אך כואבת, והצלחתי לעצור את עצמי בהצלחה. אך טעות הייתה בידי, לאחר כמה שניות הרגשתי את הפגישה בין ראשי למדרגות שמעליי.

זו הייתה נפילה מבהילה מאוד, והייתי צריכה לעמוד במקום במשך דקה וחצי עד שהפסקתי להרגיש את הדם פועם בראשי, וגם אז, התחלתי להרגיש את הנפיחות בצד הימיני של הראש (מזל שאין לי שיער קצר, אה?) ואת הכאב.

ועכשיו, המותן הימני והראש שלי כואבים, ואני מנסה למצוא תנוחה נוחה לישון בה, כשלבסוף אני מחליטה שהמתכונת בהיסטוריה יכולה ללכת להזדיין, אני ארדם בשעה כלשהי היום, אתעורר בשעה כלשהי מחר, ואולי אצליח ללמוד קצת בין לבין.

והפוסט הזה, חברים, הוא הסיבה שאסור לי להיות ערה בשעות שכאלה.

כנראה שכל התלונות האלה שאין לי מה לכתוב מעוררות את מוחי הרדום, כי פתאום הנה, חזרה המוזה למחוזותי!

חשבתי על העניין הזה של החלטות בזמן האחרון, כי זו תקופה שכל כך מלאה בהחלטות ולבטים לגבי שנת השירות, הצבא והחיים. ואלה לא החלטות קלות, כי כל דבר הוא כל כך משמעותי וישנה את המסלול של חיי, ומה אם אני אתחרט על מה שבחרתי לעשות?

ומצד שני, גם בחירת המגמות בכיתה ט' נראתה קשה והרת גורל באותה מידה, ואני לא יכולה להגיד שהתחרטתי. כן, זה השפיע מאוד על חיי ועל האנשים שהכרתי, על סדר היום שלי (לעזאזל, זה אפילו הפך את חיי ללא חיים במשך חודש שלם בהפקות התיאטרון), אבל את האפשרויות השונות לא הכרתי, אני לא יודעת מה היה קורה אם הייתי הולכת לאומנות במקום לתיאטרון (מלבד העובדה שהמורה הרעה של אומנות הייתה צועקת עליי כי אני לא יודעת לצייר).

ובמחשבה הזו הבנתי משהו, אני דואגת יותר מידי. אני מתלבטת בלי סוף, ועד שמגיעה להחלטה, נותנת למישהו לגרום לי לפקפק בה. אלה החיים שלי, ואני צריכה לעשות בהם את מה שטוב לי, מה שמרגיש לי נכון באותו הרגע. זה כזה פשוט. ופתאום, במקום לשקול מה כדאי לי, מה יהיה לי יותר טוב, הצלחתי להחליט מה אני רוצה לעשות, מה אני הכי רוצה כרגע.

וזה הפיתרון, לא לחשוב יותר מידי, לא לקחת את הדברים קשה מידי. כן, צריך לשקול את הבחירות והמעשים שלנו בחיים, אבל אי אפשר להיות כל כך לא החלטיים, כל כך ספקניים. ולנסות לשאול את עצמי אם אני בוחרת את מה שבחרתי מהמקום הנכון ומהשיקולים הנכונים רק גרם לי להתבלבל עוד יותר ולהרגיש מיואשת.

אז הנה החלטתי. ולכל אלה שמעקמים פרצוף כי לא התפלספתי מספיק, וכי אין לי הסברים בשבילכם, לכו להזדיין. אני לא צריכה להסביר את עצמי בפני אף אחד. בעיקר לא בפני אנשים שחושבים שהם יודעים הכול.

אוקיי, במחשבה שנייה, יש לי פוסט הרבה יותר חשוב מהקודם. לקחתי מהספריה את הספר "השתנות", הראשון בטרילוגיית הראי קירא, לקריאה שנייה, ואני פשוט מתמוגגת עליו. היום אני וחברה (שגם היא מכורה) הגענו למסקנה שלא מספיק אנשים מכירים את הספרים המדהימים האלה, אז הנה כמה סיבות שבגללן עליכם לקרוא את הטרילוגייה האלוהית הזו.

הסיבה הראשונה היא שקרול ברג, המחברת, היא פשוט אדם גאון. היא בונה דמויות פשוט מדהימות ועולם מרתק. אני חייבת להודות שכשראיתי את הכריכות המכוערות של הספרים במהדורה העברית נרתעתי קצת, ואני יודעת שלהרבה אנשים קשה לקרוא פנטסיה, הם חושבים מייד על דראקונים ועלילות מופרכות, ומוותרים על הקריאה. ובכן, בראי קירא אין אף דרקון אחד! ומעבר לזה, הספרים האלה, אם תחפש בהם משמעות שמעבר ליחסים בין הדמויות ומה שקורה להן, הם ממש ראי לחברה שלנו כיום, הם מרתקים ויפיפיים, ויש בהם כל כך הרבה יותר מפנטזיה.

קרול ברג מצליחה לא להיכנס לקלישאות של עולמות הפנטזיה, היא יוצרת עולם מקורי ועלילה מפתיאה ומרתקת. אני פשוט התאהבתי בדמויות, וכל טרגדיה שלהן הפכה לטרגדיה בשבילי. למרות המלחמות עקובות הדם שלוקחות חלק בעלילה, לא הייתה דמות אחת שמתה ולא הצטערתי עליה (או להפך, שמחתי במותה). ובתור נקבה, שאוהבת סרטי וספרי נקבות, לא הרגשתי שהעלילה הולכת לאיבוד בין כל הדם.

בקיצור, אני יכולה לדבר על הספרים האלה שעות, אבל זה לא יהיה מספיק, בבקשה, תקראו. אני צריכה שאנשים יכתבו לי בתגובות: ואוו זה ספר מדהים! בואי נערוך שיחות אינסופיות על כמה אלקסנדר סקסי וכמה סייאון מדהים!

סדר הספריםה וא כזה: השתנות, התגלות והתחדשות. כל אחד טוב יותר מהשני.

זוהי בקשתה של אישה נואשת, תקראו. העולם צריך להיחשף לפלא הזה.

המוח שלי ריק לגמרי.

שמישהו יציל אותי.

מצטערת על חוסר העידכונים, אני חושבת שהפוסט הזה מסביר את העניין. אבל היי, לפחות העלתי תמונה נחמדה.